מי נושא את מי?

בסוף הפרשה, מייחדת התורה פסוקים העוסקים בשבט לוי. שבט לוי מורכב מגרשון, קהת ומררי – שלושת בני לוי כשעל כל אחד מהם הוטל תפקיד מיוחד רק לו. אחד התפקידים של בני קהת היה לשאת את כלי המשכן בעת מסעם במדבר סיני. כלומר, בכל תחנה שחנו בני ישראל, היה צריך להקים ולבנות מחדש את המשכן, ולפרקו בשנית כשהתכוננו לנוע. את עצם מלאכת הפירוק והכיסוי עשו הכהנים, אולם שבט לוי היה אחראי לשאת את המשכן וכליו.

כיוון שהכל סביב המקדש, כל תפקיד הוא חשוב מאין כמוהו. רבי משה בן נחמן – הרמב"ן, כותב כך: "וטעם ושמרו הלווים את משמרת משכן העדות – שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן… והם כולם כשומרים לראש המלך". הבורא שומר עלינו, ובכל זאת אנו צריכים להיות מעין "שומרי ראש" לכבוד השכינה. הלווים הם אלו שהיו "שומרי הראש" של הבורא.

אחד מכלי המשכן שבני קהת היו אחראים לשאתו היה ארון הברית – "וּמִשְׁמַרְתָּם – הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ".

משא הארון היה ייחודי. התלמוד (סוטה, לה ע"א) כותב, שארון הברית (שהיו מונחים בו לוחות הברית), לא רק שלא היו צריכים לשאת אותו, אלא להיפך – הוא היה נושא את נושאיו. כלומר, אמנם מבחינה וויזואלית היה נראה שבני קהת הם אלו שנושאים את הארון, אולם האמת הייתה שהארון נשא את עצמו וגם את נושאיו, באופן נסי כמובן. התלמוד מוכיח זאת מפסוק בספר יהושע, ניתן לעיין שם.

העובדה שהארון נשא את עצמו, מסביר נתון מעניין: בשני צדי הארון היו טבעות, בהן היו מושחלים "בדים" – מוטות, כדי לשאת בהם את הארון. התורה מצווה, שהמוטות חייבים להיות מחוברים באופן קבוע לארון, ואסור להסיר אותם – "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים, לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, טו). אם המוטות נועדו רק כדי לשאת את הארון, מדוע נאסר להסיר אותם בעת שהארון מונח במקומו? אלא, כיוון שבאמת לא היה צריך את המוטות כדי לשאת את הארון, שהרי הארון נשא את עצמו, בהכרח יש למוטות תפקידים אחרים הנסתרים מאתנו, הגורמים לאיסור הסרת המוטות ("משך חכמה", שמות כה, טו).

השאלה הנשאלת היא, אם הארון נשא את נושאיו ולא היו צריכים באמת לשאת אותו – אם כן, לשם  מה אלוקים מצווה את בני קהת לשאת אותו, הרי לא הם הנושאים אותו?

טמון כאן רעיון. אמנם הארון נשא את עצמו בדרך נס, אולם כדי שהוא יישא את עצמו, הלווים חייבים לשאת אותו. אם הם יעשו את שלהם ו"ישאו" אותו, רק אז "המערכת" הנסית תתחיל לפעול והארון יישא לא רק את עצמו, אלא גם את נושאיו.

כמעט כל נס שאלוקים עשה לעם ישראל, כדי שהנס יתבצע היו צריכים "צעד קטן" מצד האדם. לדוגמא: מכות מצרים נעשו רק לאחר שמשה עשה פעולה עם המטה שלו, למרות שברור לכולם שאין קשר ישיר בין מטהו של משה למכת דם, צפרדע ושאר המכות. כך חקק הבורא, כדי שיהיה נס, אדם צריך לעשות משהו, ולו משהו קטן.

בפרשתנו רואים את היסוד הזה פעם נוספת.

בפרשתנו מסופר, שמשה ואהרן ספרו את בני ישראל, אולם רק את האנשים שבין גילאי עשרים לשישים. לעומת זאת, כשמשה התבקש לספור את בני לוי, הוא נצטווה למנות גם את התינוקות מגיל חודש ומעלה. רש"י (ג, טז) מביא את דברי המדרש, שכשמשה קיבל את הציווי, הוא שאל את אלוקים: "היאך אני נכנס לתוך אוהליהם לדעת מנין יונקיהם?" משה הבין, שלא מסתבר שאלוקים רוצה שהוא יכנס לאוהלי הלווים כדי למנות את התינוקות, שאין זה ממידת דרך ארץ להיכנס לאוהלי זרים. "אמר לו הקדוש ברוך הוא: עשה אתה שלך ואני אעשה את שלי. הלך משה ועמד על פתח האוהל, והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האוהל ואומרת: כך וכך תינוקות יש באוהל".

גם כאן עולה השאלה: אם בין כה וכה משה ידע בנבואה כמה תינוקות יש בכל אוהל, מדוע הוצרך לכתת רגליו בין האוהלים ורק בפתחו של כל אוהל הוא קיבל את הנבואה? למה אלוקים לא אמר לו פעם אחת את המספר הכולל מבלי "להטריח" אותו?

הוא אשר אמרנו. הרצון האלוקי הוא, שרק כאשר האדם ממצה מצדו את פועלו, רק אז באים לקראתו מן השמים. רק אחרי שמשה כיתת את רגליו אל אוהלי הלווים, הוא זכה לנבואה, כפי שרק אחרי שבני קהת הניחו על כתפיהם את מוטות הארון, הארון נשא אותם.

נחשוב על כך, מי יודע כמה שפע מיועד לנו מן השמים, הממתין שרק נניח את המוטות על כתפינו.