הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
פרשת בחוקותי פותחת בהבטחת ה' לישראל, שאם ילכו בחוקות התורה וישמרו את מצותיה, יתברכו בגשמים בעיתם ובתבואה רבה, ישבו שאננים בארצם ויתגברו על אויביהם. אך אם ימאסו בתורה ולא ישמרו את מצותיה יענשו במ"ט קללות. ועונשים אלו אינם באים בבת אחת, אלא הולכים ומטפסים בחומרתם, שבכל שלב הקב"ה מצפה מעם ישראל שישוב בתשובה. וכאשר ישובו בתשובה מלמדת התורה שלא רק על מעשיהם עליהם להתוודות ולהתחרט, אלא גם על חטאי אבותיהם, שנאמר "והתודו את עונם ואת עוון אבותיהם במעלם אשר מעלו בי" (פרק כו פס' מ). והקשה האור החיים, מדוע על העם להתוודות על חטאים שאינם שייכים לו אלא לאבותיו. ואכן ברש"י פירש (ע"פ הגמ' בסנהדרין כז ב) שמדובר כשאוחזים הבנים במעשיהם הקלוקלים של אבותיהם. אך יש להבין, אם מדובר שאוחזים הבנים במעשי אבותיהם, שוב אין הווידוי על מעשי אבותיהם, אלא על מעשי עצמם שלמדו מאבותיהם. עוד יש להבין, מה מועיל לאב בהזכיר הבן את חטאיו, והלא פשוט שווידויו של אחד לא מועיל על חברו, וכיון שהאב לא שב בתשובה, היאך יועיל עבורו וידויו של הבן.
עוד יש להתבונן בפתיחת נוסח הווידוי שאנו אומרים בתפילה "ואין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו", מהי התוספת "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו", לשם מה כוללים את אבותינו בתוך הווידוי על עוונותינו. אך ביותר קשה, שהרי מהות הוידוי היא נטילת אשמה וקבלת אחריות על העוונות. והיאך בתוך הוידוי אנו מאשימים כביכול את אבותינו ומשליכים עליהם את הסיבה לחטאינו.
והנה, מתארת התורה בפרשה ד' פעמים את סירובם של עם ישראל לקבל את התוכחה "ואם לא תשמעו לי", "ואם עד אלה לא תשמעו לי", "ואם באלה לא תוסרו לי", "ואם בזאת לא תשמעו לי", ובכל פעם עולים העונשים והמכות בדרגת חומרתם, ורק לאחר שעם ישראל מפוזר בגלות כשהוא מוכה וחבול, מתעוררת בהם חרטה ווידוי על מעשיהם. ויש להעמיק ולידע, היאך עונשי התורה המפורטים, הבאים בדקדוק בזה אחר זה, לא מצליחים לגרום לעם להתעורר מדרכיו והוא ממשיך הלאה לחטוא בשרירות לב. מהי אותה טעות המונעת מהם לשוב בתשובה מיד בתחילת הפורענות.
ומבאר בכך האור החיים, דכאשר החוטאים החלו לסטות מן הדרך, הם ציפו בחשש לעונש הכתוב בתורה שיבוא עליהם. אולם, הקב"ה מאריך אפו ומאפשר לחוטא לשוב בתשובה עוד קודם שייענש, ולפיכך שולח הקב"ה סימנים שונים לעורר לב החוטא קודם שיבוא העונש בעצמו וכדברי חז"ל (ויק"ר יז ד) "אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה". אולם החוטאים מפרשים זאת כהסכמה משמים שאפשר לחיות חיי חטא, ואע"פ שיודעים הם שנוהגים הם לא כשורה, בכל זאת משכנעים את עצמם באומרם שאם מן השמים לא מענישים אותם, אות הוא שהקב"ה מסכים עם מעשיהם ואין צורך לשוב בתשובה.
אמנם כל זה בדור הראשון שיודע הוא שחוטא אך חושב שהקב"ה מעלים עינו ממנו ומסכים בדיעבד למעשיו. אך בדור השני, הבנים ממשיכים בדרכי אבותיהם וכלל לא רואים בכך חטא, דאדרבה, אומרים הם, אם אבותינו עשו כן והצליחו, מדוע צריכים אנו להיות שונים מהם. אולם כשמתמלאת סאתם ומידת הרחמים הגיע אל קיצה, מתחילים עם ישראל להיענש בעונשים המפורטים בכתוב, אך עם ישראל ממשיך לילך 'בקרי' כלומר תולה את העונשים ביד המקרה, שהרי אם העונשים באו על חטאם, אזי מדוע האבות לא נענשו, ומכוח טענה זו ממשיכים למרות העונשים הכבדים, לאחוז בחטא בלא לשוב בתשובה.
אולם, כאשר כלו כל הקיצים, ועם ישראל מוצא את עצמו בשפל המדרגה, כאשר הוא מפוזר בגלות חבול ומיוסר, מתחיל הוא לחשוב שמא הדרך שקיבל מאבותיו אינה הדרך הישרה, אלא שהקב"ה האריך אפו עד שהתחיל להענישם. ועל כן שמתחילים לשוב בתשובה אומרת התורה "והתוודו את עונם ואת עון אבותם", ואין זה וידוי שבא לכפר על מעשי אבותיהם [שהרי אין האחד יכול להתוודות על חברו] אלא זוהי ההכרה בשורש חטאם, וכיסודו של הגרש"ז מקלם (חכמה ומוסר ח"א עמ' רעט) שמחובת התשובה לא רק לשוב ולהודות על החטא, אלא לחקור ולשוב על הכח והסיבה שהביאו לחטא, שמכירים בכך שלא היה להם להצדיק את חטאם מחמת שכך קיבלו מאבותם, אלא עליהם לבקר את המעשה מצד עצמו ואם רע הוא לפני ה', לעזוב אותו למרות שכך קיבלו ב'מסורת' מאבותיהם. ואפשר שזהו מה שאנו מתוודים "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" שאין זה הטלת אשמה על אחרים והסרת אחריות, אלא המתוודה מכיר בכך שעליו לפשפש במעשיו ולבדוק לא רק את פגמיו שלו, אלא גם את מכלול הסיבות שהביאו לחטאו וביניהם שאין לו להצדיק מעשיו שכך ראה וקיבל מהדור הקודם, אלא יודע שעליו לחקור כל מעשה מצד עצמו אם ראוי הוא אם לאו.