עורך אנונימיהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
שליבן, גרמניה, תש״ד
הגעגועים לקיום מצוות תפילין, לא הניחו לו גם במחנה העבודה הגרמני. העוד יזכה לכך? יום אחד עברה הרינה במחנה: תפוקת מפעל הפלדה תתוגבר הודות לכוח־אדם רענן, בדמות יהודים מהונגריה, שהובאו ישירות מבתיהם. בראשו של אברהם לנגזם הבריק רעיון וכבר למחרת היום השכים קום בתקווה לממשו. הוא הסתנן בזריזות לצריפי ה״הונגרים" בתקווה למצוא שם את מבוקשו.
החיפושים הקדחתניים שערך, גרמו לו תיסכול ואכזבה רבים. יושבי הצריפים אמנם יהודים המה, אבל כלל אינם שולטים בשפת האידיש, והמילה "תפילין" זרה להם. מדובר, כנראה, ביהודים מתבוללים… וכבר אץ לחזור למיתחם המגורים שלו, שהרי צריך הוא לצאת לעבודה. אבל אז, הבחין במאן־דהו, הרומז לו להיכנס פעם נוספת לאחד הצריפים. כנראה, בכל זאת הבין הלה את ״שפת הידיים״ של יהודי גליצאי, והדריכו להגיע למיטה האחרונה בצריף, שם מתחת לשמיכה ימצא את מבוקשו…
ואמנם, גילה לתדהמתו יהודי עטור בתפילין המסתתר מתחת לשמיכה וממשיך להתפלל בדבקות… אחרי החלפת רמזים, הוזמן אברהם להשתלשל מהר למיטה, ולהחזיר את השמיכה למקומה. ובאמת, שם במחשכים, זכה אחרי הפסקה של שנים לרגע המיוחל של הנחת תפילין, אגב קריאת "שמע ישראל" בחיפזון גדול.
באותו בוקר מיוחד, הפסיד אברהם לנגזם את מנת האוכל החיונית להמשך הישרדותו בחיים. אבל, ההפסד הזה התגמד, לעומת התחושה העילאית שכבשה אותו, בהרגישו לפתע כמו ברייה חדשה, ולא היה איכפת לו לצאת לעבודה הקשה על קיבה ריקה.
עפ"י עדות ר' אברהם לנגזם
נרשם ע"י מערכת אנצי' "שמע ישראל", תמוז תשנ"ו, בני ברק