אין אדם נוגע במוכן לחבירו

מחנה הריכוז ריינוקנדורף, גרמניה, בשנות הזעם

רעב מחריד שרר במחנה. מנת האוכל הזעומה, הלכה והצטמצמה לפני השיחרור. האסירות עבדו יומם ולילה, כמעט ללא הפסק.

באחד הימים, כאשר עבדנו קשה בחפירות, בלי מנוחה אפילו לרגע, נרדמה יהודיה זקנה אחת, ובצרורה הדל נמצאו 3 תפוחי־אדמה. חייל ה־ס.ס. שעבר במקום, התנפל עליה במכות נמרצות, חטף את האוצר הדל והשליכו לרגלי אחותי בצרחו: ״אכלי זאת״. אחותי היתה אז ילדה צעירה, בהירת שער, שלא פעם חשבו אותה אנשי ה־ס.ס. ליהודיה למחצה…

אבל, אחותי לא נגעה בתפוחי־אדמה אלה. בחזרתנו בערב ל״בלוק", שאלה את השכנות במי התעללו הגרמנים היום? כך התברר לה שהיתה זו אשה מבוגרת, דודה לולה שמה, אשר את אישיותה העריכו כולן. אחותי איתרה אותה, והחזירה לה את צרורה היקר, אשר במחנה הריכוז שווה היה יום חיים.

חוה בורשטיין, קובץ ״זכור" – ד', עמ׳ 78-77

מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל