עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
ראדין, ביערות עם הפרטיזנים, ר״ה תש״ג
רבים מראדין, עיירתו של ה״חפץ חיים״ נמלטו אל היער ונלחמו כפרטיזנים בחירוף־נפש במרצחים הגרמנים. חבל, שמעט מאד יודעים על כך – סיפר אברהם אביאל, יליד העיירה, בראיון שקיים עם הסופר ר׳ משה פראגר.
במלאת לי חמש־עשרה שנה, נתקבלתי לפרטיזנים ויצאתי איתם לפעולות. ידעתי להשתמש בנשק. רצוני להדגיש, שגם בתוך היערות, תחת פיקוד פרטיזנים רוסיים, לא שכחו יהודי ראדין מי הם. את תפילות ראש־השנה שערכנו אז בתוך היערות, בסביבת דאגולישוק, לא אשכח. נדמה לי, כי אף פעם בחיי לא התפללתי בכוונה רבה כזו…
כמה פרטיזנים, שלא היו דתיים מעודם, הצטרפו לתפילותינו. כאשר הגיע חג הפסח ־ סידרנו ביער אפיית מצות כדת וכדין. לא היה לנו תנור אפייה. לכן, הוכנו המצות על גחלים לוחשות, ו״ ליל הסדר" הוחג ברוב עם.
אותו זוג תפילין שקיבלתי מאמי ליום ה״בר־מצווה" שלי, נשתמר אצלי עד היום. אז בהיותי ביער טרחתי להתפלל עימן מדי יום ביומו. תמיד חיפשתי תחבולות כדי שאוכל להניח תפילין ולהתבודד בתפילה. גם אחרי שהצטרפתי למחנה הפרטיזנים הגדול ״פושצ׳א נאצ׳א" תחת פיקודו של הגנראל הסובייטי סטאנקביץ ־ מסכם אברהם את חוויותיו כפרטיזן יהודי – לא שכחתי את עיירתי – ראדין.
ירחון "בית יעקב״, גל׳ 29, תשרי תשכ׳׳ב, עט' 25