עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
ראדין, פולין תש״ב
הלכנו יחד עם אמא לבורות־ההריגה, שם נורו כל היהודים. כולנו הלכנו בשקט, כל תושבי עיירתנו. איש לא צעק ולא בכה, אף הילדים היו מאופקים ושקטים, גם התינוקות. איזו אימה גדולה היתה תלויה באוויר מסביב. אימה, ויחד עם זה שררה מעין התרוממות־נפש פנימית. חשתי משהו בדומה לתפילת ״כל נדרי", או לתפילת "נעילה" בבית־המדרש הגדול בראדין, עיירתו של ה" חפץ חיים".
גם אמא היתה שקטה ודוממה. לא דיברה אלינו הרבה, שנינו הלכנו משני צידיה, אחי הקטן ואני. כל יהודי העיירה הלכו בדרך זו. הוצאנו מהגיטו והוצעדנו בכביש המוליך לגרודנא, לעבר בית־הקברות…
כולם ידעו את הצפוי והלכו במסגרת משפחתית מגובשת. משהתקרבנו יותר ויותר, וראינו את הבורות, לחשה אלינו אמא בלשון רועדת: "קינדערלעך, זאגט ׳שמע ישראל', און לאמיר שטארבין ווי אידען!״… (ילדים, אמרו ״שמע ישראל״ והבה נמות כמו יהודים!)
היה לי מזל ולא נהרגתי. נפלתי לבור וקפצתי מעל ראשי האנשים. קפצתי ושוב נפלתי. בדרך נס לא הבחינו בי המרצחים. שכבתי בתעלה בקצה הכביש ובלילה חיפשתי דרך לשוב אל הגיטו. נכנסתי לביתנו העזוב והריק. לקחתי משם את זוג התפילין שלי. עם התפילין והסידור שלי ברחתי אחרי־כן ליער, למלחמה נגד המרצחים. הייתי פרטיזן.
אברהם אביאל, ירחון "בית יעקב", גל׳ 29, תשרי תשכ״ב, עט׳ 25