עורך אנונימיראדין, פולין, (בילורוסיה), תש״א
לימוד התורה היה אצלנו עיקר החיים, בלי זה הרי בכלל אין כל ערך לחיים… זו היתה הדרך של אמא. הוציאו צו האוסר על היהודים לצאת מהבתים בשעות הלילה. "פטרולים" גרמנים בצירוף שוטרים פולנים היו יורים בכל מי שהעז לעבור בלילה את הרחוב. בכל זאת, לא התחשבנו כלל בסכנת המוות, ואף אני הולך הייתי כל ערב ללמוד שיעור גמרא בישיבה החשאית שהתקיימה אצלנו בראדין.
בזמן הכיבוש הנאצי הייתי כבן שלוש־עשרה וכל ערב נחפזתי לישיבה וחזרתי הביתה בחצות הלילה. אם כי אבא שלי לא היה אדוק, אמא חינכתני בדרך זו. היא היתה "אידישע מאמע" מובהקת, כל תוכן חייה היה לחנך את הבנים לתורה.
כאשר אבא חיפש תחבולות להצלת ילדיו, בעקבות השמועות על חיסול הגיטו היהודי בירי הגרמנים, חשב על הברחת שני הילדים הצעירים יותר למשפחות גויים כדי להסתירם עד יעבור זעם. אולם, אמא התקוממה בכל להט נפשה. היא נלחמה בכל כוחה נגד הרעיון. "מה לי, אם אחד מילדי יינצל ויישאר בחיים? יחיה בין הגויים ויהיה כאחד מהם? מוטב שימות יהודי. מוטב שימות על קידוש־ השם יחד עם כל העיירה הקדושה" – כך הכריזה אמא שלי.
אברהם אביאל, ירחון "בית יעקב", גל׳ 29, תשרי תשכ״ב, עמ׳ 25