עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
ראדוביץ, רומניה, ראש־השנה תש״ב
תפילת "הימים הנוראים" בראדוביץ, בראשות האדמו״ר מסערט־ויז׳ניץ, רבי ברוך, התקיימה מתוך בכיות קורעות לב, בתוך בית פרטי, בו הוכשר מקום רחב־ידיים לציבור. באותו זמן כבר נהרסו בעיר בתי־הכנסת של ויז׳ניץ ושל סדיגורא בידי כנופיות "משמר הברזל״. גם החיילים הרומנים התייחסו בשנאה גלויה ליהודים. בית־העלמין היהודי המקומי נחרב גם הוא. אבל מאידך חשו גולי העיר סערט, שהגיעו מקרוב, מעין רוגע ונחמה מעצם קיומה של הישיבה בעיר.
השמועות הקשות על מצבם המזעזע של יהודי בסרביה: ההוצאה לשדות וליערות של אנשים נשים וטף, החללים הרבים שנפלו מרעב, ממחלות וממגפות, ההתנפלויות האכזריות של הקלגסים הגרמנים ושל הגויים מהסביבה, שרצחו יהודים בלא רחם… כל אלה זיעזעו את הציבור לאורך כל התפילות.
האדמו״ר סחף את כולם בזרמי דמעותיו, ב"זעקת דרשתו״ לפני תקיעת שופר, ובתפילתו הרותחת ורווית הצער על צרות בית ישראל. כל הטרגדייה של יהודי אירופה, ושל הגולים בטרנסניסטריה בפרט, מצאו ביטוי בעבודת־הקודש שלו באותו ראש־השנה, שהשאיר את רישומו האדיר על כל הציבור.
מנשה מילר, "חי וברוך, בעמק הבכא", עט׳ פ״ה – פ״ז