עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
קראקוב, פולין, ח׳ באב תש"ב
פעילות של תפילה ולימוד התורה – נמשכה עד הרגע האחרון, ממש עד גירוש היהודים מן העיר והכנסתם למחנה.
יום לפני הגירוש נכנסתי לבניין של ה"תלמוד־תורה" לשעבר. קבוצת בחורים חסידיים ישבו ולמדו תורה בשקידה. עמדתי נדהם ומשתומם! לעת כזאתי כאשר אנו עומדים לפני גירוש להשמדה? ואילו בחורים ואברכים אלה ישבו רכונים על "גמרא" כאילו עולם כמנהגו נוהג, ולא תחת שלטונו של היטלר אנו נמצאים, בעידן של כליון והשמדה.
אמנם, יכולת להיווכח שהם יודעים גם יודעים את טיבו של שלטון הרשע והרצח: אברך אחד – חצי זקנו היה גזוז וממורט, בחורים אחדים התהלכו רק עם פיאה אחת. כנראה, איזה בריון נאצי פגע בהם, אבל הם ישבו ולמדו בשקידה, כאילו כל ההמולה מסביב לגירוש, לא נוגעת להם כלל.
אכן, אותם בחורים ואברכים היוו מעין תופעה עילאית. והרבי הקדוש מבעלז (תיכף לאחר עלייתו ארצה מגיא־ ההריגה) אמר אל הרבי מגור (כך מספרים): "הרבי מגור, אני מקנא בכם, בבחורים שלכם, במסירות־נפש שלהם"… (שמעתי זאת מפיו של האדמו״ר בעל "פני מנחם" מגור).
הרב שלום דוד הורוביץ, קובץ ״זכור" – ז', עט׳ 13