עורך אנונימיקראיובה, רומניה, אלול תש"א
האדמו״ר מסערט־ויז׳ניץ, רבי ברוך הגר, דחה את ההצעה המפתיעה שהופנתה אליו בעיר גלותו קראיובה, לקבל את מינוי ה"מרא דאתרא". היתה זו קהילה של ניאולוגים (רפורמים), שהתעלמו תחילה ממגורשי העיר סערט, וזיכו אותם ביחס עויין ומתנכר. אבל לבסוף נרקמה ידידות עם האדמו״ר, שאותו ביקשו להכתיר לרבם… ואף הסכימו להקים בעיר ישיבה לפי דרישתו… כולל מימון תקציב הישיבה.
האדמו״ר הכריע בסופו של דבר לדחות את ההצעה, כי לא היה מוכן לנטוש את צאן־מרעיתו, אחיו לצרה, תושבי סערט, שהתפתו ל״הבטחות" שאחרי שלושה חודשי גלות, כביכול, יחזירום השלטונות לבתיהם.
האדמו״ר צפה את העתיד להתרחש וגם ביקש לפרסם ברבים, כי דווקא האיזורים בוקובינה והעיר סערט, מסוכנים ביותר ליהודים, כ"הר געש" שהתפרצותו קרובה. אבל אחרי שהציבור התפתה להבטחות, החליט כי גם הוא עוזב וויתר ברצון על כהונת ה״מרא דאתרא" בעיר, אשר נחשבה בעיניו בטוחה ביותר ליהודים.
האדמו״ר במבטו הנוקב, ראה את הנולד, ואנשי סערט אכן, לא הורשו עוד להתיישב מחדש בבתיהם. הם הוגלו לעיר ראדוביץ, ובהגיע היום המר של הגירוש, אחרי כמה שבועות, הוגלו כל יהודי בוקובינה לערבות הרעב והמוות של "טרנסניסטריה", באוקראינה (מקום בו מצאו את מותם כמה מאות אלפי יהודים).
מנשה מילר, ״חי וברוך, בעמק הבכא", עט׳ ע"ט – פ״א