עורך אנונימימחנה "קניגס־וסטרחאוזן", חנוכה תש״ה
היה זה בחנוכה תש״ה (1944), אנחנו קבוצה קטנה של שארית יהודי גיטו לודז׳. עבדנו 14 שעות ביממה, מופרדים מכל העולם החיצון. לוח־שנה לא דיבר אלינו. על שבת או על חג – לא ידענו מאומה.
בשכבי על דרגשי הקר, ללא יכולת להירדם מחמת הרעב והקור העז, הגעתי לכלל מסקנה שמתקרב זמן החנוכה. במחשבותי צצו ועלו זכרונות משכבר הימים על הבית ועל אבא, אותו רצחו הנאצים בתאי־הגאזים בטרבלינקה. התעוררה בי תשוקה עצומה וחזקה: עלי לחיות! עלי לחיות, כדי שאוכל לקיים, לפחות, עוד פעם בחיים את מצוות הדלקת הנרות הקדושים.
החלטתי למכור את מנת־הלחם כדי לקנות נרות. אך מנת־הלחם שלי לא הספיקה. הצלחתי להשפיע על שניים מחברי, שגם הם ישתתפו במצווה. הצלחנו לשדל אסיר איטלקי שנהנה מיתר חופש, כי יביא לנו נרות, בתמורה למנות־הלחם שלנו.
הגיע ליל חנוכה, בעית־הבעיות היתה: כיצד נוכל להדליק אותו נר יחיד שהשגנו, ללא שהשומר ישגיח בנו! העמדנו אחד מאנשינו ליד הדלת ואנחנו – קבוצה קטנה, נצמדנו זה לזה, כתף אל כתף, ברך אל ברך, בפינת הצריף. על אחד מקרשי הדרגש ששימש לנו בדרך־כלל כ"מיטה", שמנו את הנר הראשון של חנוכה.
בעומדנו כך סביב ללהבה הקטנה, נזכרנו בזמנים שחלפו, בהם התרחשו נסים, והתפללנו לנס אשר ישחרר אותנו ממצבנו המחריד.
הרב אלימלך שווארץ, ירחון "הפרדס", כרך ל״ו, כסלו תשכ״ב, עט׳ 45