עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
קלויזנבורג, הונגריה, תש"א
ההפרדה האכזרית נעשתה. האדמו״ר מקלויזנבורג נותק ממשפחתו והועבר לכלא המיועד לאסירים שיוסגרו לנאצים, מעבר לגבול. משמעות הדברים ברורה, משלוח ישיר לכבשני־המוות של אושוויץ. הרבנית והילדים הועברו זמנית למחנה המיוחד של נתיני־חוץ. ידידים ושתדלנים מקלויזנבורג מפעילים את קשריהם לשיחרור הרבי הנערץ, בעוד הוא עצמו אינו מבקש דבר, והוגה בתורה מתוך הספרים שהביא עימו.
כאשר משוחרר בסופו של דבר הרבי עם משפחתו חוזר הוא ללוע־הארי, להנהגת קהילתו בקלויזנבורג. אין הוא מסכים להימלט מעמק־הבכא, ואף פותח את ביתו בפני פליטים יהודים כמו אותו עילוי מסלובקיה, הבחור רוזנברג, שהפך לחברותא של בנו, רבי ליב׳לי.
המרצחים מהדקים את טבעת החנק שלהם. אחד מבניו של האדמו״ר מטמין בחצר הבית את חפצי הקודש היקרים של המשפחה. המטמון כולל גם כתבי־יד יקרים, ביניהם חיבוריו של הרה״ק רבי צבי אלימלך מדינוב, שהוצאו לאור אחרי השואה בספר "חידושי מהרצ״א".
אותו שריד מתאי־הגאזים של אושוויץ, הבחור רוזנברג, חוזר בגמר השואה לקלויזנבורג. מנסה לאתר את המטמון בחצר האדמו״ר ומגלה שכבר הקדימו אותו הנוכרים. מאומה לא נשאר לפליטה, מלבד צינצנת הזכוכית ובה כתבי־היד שנותרו בלא פגע.
זה כל מה שנותר. מכל הרכוש לא נותר אף שרוך נעל, כי שלטו בו זרים. רק דבר שטרח בו אותו צדיק, לא אבד בתהום הנשייה…
"המודיע", ד׳ תמוז תשנ״ו