עורך אנונימיקוז׳ציץ, פולין, תשרי תש"ג
גנשר ה"משומד" שנעשה לראש העיר קוז׳ניץ, זכה להישרף חיים על קידוש־השם בידי אנשי ה־ס.ס. למחרת ראש־השנה, כאשר סירב לזרוק גווילי ספר־תורה למדורת־ אש, בהכריזו: ״הנני יהודי – אתם יכולים להמית אותי"… ״בנפשי – תמיד נשארתי יהודי…", "תודה רבה לכם מרצחים…", ואז חיווה קידה תיאטרלית לנאצים על שהוקל לו מעכשיו.
הרשעים השתגעו מכעס, ולא נראה להם די במכת האגרוף החזקה, אשר בעקבותיה צנח ה״משומד" ארצה. לא נתקררה דעתם עד שהפשיטו את בגדיו, והשליכו את גופו המעונה למדורה שהוכנה לשריפת ספר התורה…
בגדי הקרבן נשלחו בציניות לאלמנה, בתוספת הכיתוב "מתנה"… המסכנה קיבלה את הבשורה המרה מהשוטר הגרמני בשקט מיוחד, ואפילו לחשה: "ברוך דיין האמת" באוזני הנערה היהודיה, שהתלוותה לשוטר בהביאה את הבגדים לבית.
באחד מכיסי בגדיו של ה"משומד" נתגלתה פתקה, מעין "וידוי", בלשון הקודש: "השתמדתי כי רציתי פרנסה. פעמים אין־ספור – קללתי את הצעד הזה… בטפשות מנעתי את עצמי לחיות כיהודי… תעמוד לי גירסא דינקותא שלי, לכפר על החטא הזה, ותעזור לי למות כיהודי". עוד הזכיר ב"וידוי", ש"דברי התורה שספגתי מימי ילדותי", הם הגורם העיקרי לחוסר הטעם בחייו, "למרות הכסף והזהב המדומה".
הנערה היהודיה וגם האלמנה נשקו יחדיו את פתק ה"וידוי", ואז נפרדו.
פסיה שרשבסקי, "קרני אור במחשכי התופת", עט׳ 49-47