עורך אנונימיגיטו קובנא, לקראת החיסול
תלמידי חברת "תפארת בחורים" בגיטו קובנא ראו את המוות בעיניהם מדי יום. הגרמנים שפכו את דם אחינו בני ישראל כמים, בלא שום הפסקה. לכן, הרהרו תדיר התלמידים: "מי יודע אם לא יעלה עליהם הגורל, ביום מן הימים, לקדש את שמו הגדול יתברך"? לזאת כלתה ואיוותה נפשם, להיות גופם עטוף בציצית, בכל עת ובכל שעה, שאם יוצאו להורג, יזכו להיקבר כשהם עטופים ציצית, כמינהג ישראל מדור דור…
זו היתה משאלת הלב, שנכללה ב״שאלה הלכתית", אשר הגיעה לבית ה״מרא דאתרא", הגאון רבי אברהם כהנא שפירא, ועליה נתבקש לתת את דעתו, הרב אפרים אשרי, בשל היות הגאון חולה אנוש ומוטל על ערש דווי.
השואל, מר מאיר טובלוב, ביקש דעת־תורה אם אין כאן "מצוה הבאה בעבירה", לגנוב צמר מהגרמנים כדי לטוות חוטים כשרים לציצית, או שאין לחוש לזה ותהא המצווה חשובה לפני הקב״ה, כאילו קיימוה בכל פרטיה ודקדוקיה.
עוד שאל שואל אחר, בעניין הנחת תפילין על קיבורת ידו השמאלית, הנושאת צריבה של ציור "צלב". האם מותר להניח רטייה על אות הקלון ולהניח תפילין ע״ג הרטייה, או שיש בזה משום חציצה?
שאלה זו באה מעובד־כפייה יהודי, שנתפס ע״י הצוררים בעת הנחת תפילין, תוך כדי צעדת הבוקר למקום עבודתו. אחרי שעינוהו בכל עינוי אפשרי, עוד לא נתקררה דעת המרצחים, עד שחרתו על בשרו את אות הקלון…
הרב אפרים אשרי, ספר "שאלות ותשובות ממעמקים",
פורסם בירחון "בית יעקב", אלול תשי״ט