עורך אנונימימחנה האסאג, צ׳נסטוחוב, בימי הזעם
הצבא הגרמני המשיך בייצור תחמושת בכמויות לרוב, גם כאשר הובסו חיילותיו בחזיתות העיקריות. שרידי היהודים שלא הובלו למחנות־המוות, הפכו לעובדי־כפייה במפעליו. האומללים שותתי־הדם, שפירפרו בתוך ייסוריהם שכולים וגלמודים, נאלצו לעמוד יומם ולילה ליד המכונות התעשייתיות, שפלטו כדורי־ירי, עבור כלי הנשק… מחנה "האסאג", בו היה מפעל לייצור תחמושת, הפך צינוק המוני של עבדים. הרשעים מצצו את לשד־ העצמות של היהודים בעבודת־פרך שאין גרועה ממנה, היכו ודכדכו אותם, בסחטם מהם את טיפת דמם האחרונה.
ומה העסיק את מחשבתם של עובדי־כפייה אלה! מה הלהיב את דמיונם! דאגתם באותם ימים היתה אחת בלבד: מהיכן יקחו שופר, לקיים בו את מצוות התקיעות, בתוך הגיהנום־של־מטה.
רק בשעת הדימדומים, ביום השני של ראש־השנה, אירע הנס הבלתי־צפוי. קבוצת יהודים "מיוחסים" חזרה מעבודתה בחוץ. הבשורה הגדולה הרעישה והרעידה את המחנה כולו: "יש שופר". לא היה אף רגע מיותר להכנות… ה״קאפו׳ס", שמהם יש להיזהר, לא הרתיעו את הנוכחים, שהלכו והתרבו מרגע לרגע. ואז הופיע השופר המיוחל: ברכה רוטטת… שהיא עצמה כולה שברים ותרועה… הקהל נאלם דום וגם אנשי ה״קאפו" משרתי ה״שטן" קפאו על מקומם. קול השופר כבש את מחנה "האסאג" כל־כולו…
גיבור אותם רגעים היה סנדלר, מומחה למגפיים, אשר הגרמנים כיבדוהו מאוד וקראו לו "שוסטער־מייסטער". הוא אשר במסירות־נפש למען קידוש־השם, הבריח את השופר למחנה לתפילות ראש־השנה. היה זה איש המוני, אשר אילו נתפס ע"י הגרמנים – משלם היה בחייו על תעוזתו. הם היו מחסלים אותו בו במקום.
כן, הסנדלר לא סיפר לאיש היכן מצא את השופר, ואולי שילם עבורו בזוג מגפיים מעשה ידיו! זה היה סודו, ולא שיתף בו איש.
עדותו של נח אידליסט מ. יחזקאלי, ירחון ״בית יעקב", גל׳ 88, עט׳ 28.