עורך אנונימילעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
אחד המחנות, בשנות הזעם
באחד המחנות החליטה קבוצת יהודים לערוך "סדר פסח", כשאת מקום המצה תמלא פרוסת הלחם… האסירים התכנסו בחשאי והחלו באמירת ההגדה עפ"י הזיכרון, כשהם מספרים ביציאת מצרים ובנפלאותיה. בהגיעם לשלב בו אוכלים מצה, לקחו בידיהם את הלחם ולפני אכילתו אמרו את התפילה שחוברה במיוחד למצבם: "ריבונו-של-עולם, גלוי וידוע לפניך שרוצים אנו בכל ליבנו לקיים מצוות אכילת מצה. אולם, אין לנו מצה כאן. ולא זו בלבד שאין אתה נותן לנו את האפשרות לקיים מצוות אכילת מצה, אלא שגם מוכרחים אנו לאכול חמץ, שאם-לא-כן, נגזר עלינו למות ברעב. והנה, אנו יכולים ומזומנים לקיים מצוות עשה של ’וחי בהם’. ברוך את ה’… המוציא לחם מן הארץ!" האסירים אכלו את החמץ בעיניים עצומות, כאילו היתה זו המצה היקרה ביותר בעולם. נקל לתאר, כיצד הביט בהם הקב"ה משמים באותה שעה, והתפאר בבניו באומרו: "נצחוני בני! נצחוני בני! אמנם נטלתי מהם את האפשרות לקיים מצוות אכילת מצה, אך הם מקיימים מצווה גדולה עוד יותר, היא מצוות ’וחי בהם’.