עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
מחנה "מונקא-טאבור", בימי הזעם
ערב ראש-השנה. פקודה דחופה הגיעה אל הגדוד, לשלוח 50 יהודים לעבודות ביצורים. הסתדרנו בשורה לקבלת ארוחת הבוקר, הלכתנו אל המטבח התחיל מישהו לצווח בשיר לכת בניגון המקובל בקהילות הונגריה על הפזמון: "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה"… הרב-טוראי שהלך בראש התור, הופתע. דבר כזה עוד לא ראה. יהודים בגדוד העבודה ישירו בלי שיכריחום לכך ובלי שמקל חובלים יתן את הקצב למנגינתם?! גם הטבחים הסתכלו מופתעים ביהודים השרים. שירתנו הישרתה גם עליהם רוח ממרומים והגדישו מנותינו כפליים. אולם, במקום להתנפל על האוכל כזאבים רעבים, לקח כל אחד את קערתו המלאה והצפינה ב"מאורתו", כדי לנצל את החופש שזכינו לו לתפילה בציבור לכבוד היום הקדוש והנורא. בחשכת הלילה נשמעה פתאום זימרתו של משה משתפכת במחנה ומפיחה בו רוח-חיים. כיוון שלא היה בידו סידור מודפס, סידר תפילתו על-פי זכרונו ודילג על חלקים, שאינם שגורים בפיו. ודמה היה ששירתו המסולסלת מתמרת ועולה כקטורת על המזבח, וסביבו עמדו חמישים יהודים, שפתותיהם נעות וקולם לא יישמע. דמעותיהם זלגו וגופותיהם רעדו מאש שקדחה בלבם. ככה עמדו בדומייה שעה-שעתיים ואולי יותר, עד… שהרוסים שמו קץ לתפילתו של משה. כנראה גילו הרוסים תנועה חשודה בקירבה מסוכנת של עמדותיהם הקדמיות והתחילו להפגיז את השטח החשוד. מלומדי מלחמה היינו. טרם נשמע קול נפץ הפגזים, ואנו כבר התפזרנו וחיפשנו מחסה, בחורים ובסדקים ומאחורי עצים. רק משה לא שמע, הוא הגיע אז אל פסגת רינתו בשירתו הקדושה: "כסוד שיח שרפי קודש"… מישהו עוד צעק לעומתו: "משה!" אבל, היה כבר מאוחר מדי. משה כרע ונפל, ושירתו נפסקה באמצע.