עורך אנונימיבמחנה פרטיזנים, בימי הזעם
פתאום ראיתי את ישראל הקצב, בן עירנו, כאשר קפץ נפחד מתחת לאחד השיחים יחד עם משפחתו: אשתו חיה, בנם יוסל ואשת בנם, זונדל. הלכנו והעמקנו ביער, וכשדימיתי כי רחוקים אנחנו מהדרך, ישבנו וערכנו מדורה קטנה. ישראל הוציא מתוך צרורו את שקית הטלית והתפילין ואמר: "ראה, יצחק, תהילה לקל, כי הצלחתי לקחת את זה, שתהא לפחות אתי טלית בשעה שאמות".
"ישבנו על האדמה וישראל סיפר כיצד ניצל, והצליח לצאת מהעיירה ביום השחיטה. הוא קם בבוקר ודרך המגרשים הריקים שבין הבתים, הלך והתפלל ב"מניין". ישראל הקצב התעטף בטלית ועמד להתפלל ליד אילן אחד. הוא אמר כי עלינו, עכשיו, לקרוע קריעה אחרי כל בני עירנו. כשהוא אמר את הדברים האלה, התחלנו כולנו לבכות כל-כך, עד שלא יכולנו בשום פנים להירגע. היה זה בעצם הבכי הראשון והממושך לאחר 15 חודשים. בכי על כל אשר באתנו. חייי היער החלו לתת בנו אותותיהם. הקור, הרעב והזוהמה החלו לקצור בשורותינו, ישראל הקצב אשר נשאר יהודי ירא-שמים עד נשימתו האחרונה, הלך לעולמו. הוא ידע עינויי-רעב ושמר כל כשרות ככל שידו השיגה, כל הזמן ניזון מתפוחי-אדמה אפויים על האש. ימים שלא היו לו תפוחי-אדמה, ראה אותם כימי צום ותענית. כוחותיו נתדלדלו והלכו, וכך הוציא את נשמתו הטהורה". …"בינתיים הגיע פסח ראשון ביער. זוכר אני כי פייגה לאה סרל’ס, ומינה, אשתו של שאול, היו להן קופסאות פח שבורות והן הגעילו את ה"כלים" לעשותם כשרים לפסח, וכל ימות החג לא אכלו לחם אלא תפוחי-אדמה. עבר החורף והפסח הבא התקרב. בפסח זה אפינו מצות ביער מקמח שעורים. התקנו מעגילות לרדד את הבצק ואף ערכנו את ה"סדר".