עורך אנונימימחנה-עבודה, בשנות הזעם
קומץ בחורי הישיבה, נצמדו יחדיו לחיים ולמוות ממש. אני נמשכתי אליהם, נאחזתי בהם כבחגורת-הצלה אחרונה, שלא להידרדר לתוך התהום הפעורה של היאוש המוחלט. בערב יום-הכיפורים הודיעו בחורי הישיבה כי בחצות-הליל תיערך תפילת "כל נדרי" בחשאי, באחד ה"בלוקים", ואלי הוסיפו בנימה של תחנונים: "אולי היית אתה המצליח למצוא טלית, לכל הפחות בשביל הש"ץ?" כרופא הסתובבתי מתוך חופש תנועה מסויים על פני המחנה. להט עצור זה של התכונה הנפשית לתפילת יום-הכיפורים, שהדביק את המחנה כולו, הלהיב אותי לעשות מעשה נועז ומסוכן. התגנבתי פנימה לתוך המחסן של החפצים המופקעים שבפיקוח אנשי ס.ס. טלית זו שבה התעטף הש"ץ, זה ה"נובארדוקאי" מבין בחורי הישיבה, הוסיפה לרוממות התפילה. מתוך סידורי התפילה שהמצאתי הועתקו פסוקים קצרים של התפילות על פיתקאות מיוחדות. אנשי המחנה קינאו בעזותי ובחורי הישיבה התגאו בי ממש. לא ראיתי עצמי כגיבור, כי כל מעשה הגניבה נמשך בסך-הכל רגעים ספורים, ואיזה איש לא יעמוד בניסיון של רגע? ברם, החרדה החלה למחרת יום-הכיפורים. נתעוררה הבעיה: מה לעשות בטלית? להחזירה למחסן באין-רואים או להחביאה בתוכנו? ואם להחביאה- כיצד ואיפה? ואני נטלתי זאת על עצמי. מאז יום-הכיפורים שמרתי על הטלית כעל קודש-הקדשים בכל נדודי ממחנה למחנה. עברנו פעם דרך יער והיתה לי הזדמנות להשליך את הטלית ולהחביאה בתוך הסבך, ולא עשיתי זאת, כי הרגשתי שחפץ זה מוסיף ערך לחיי העלובים, וכיצד אשליך את ערך חיי מנגד?! הסוף היה, כי נתפסתי בקלקלתי. בתוך חיפוש קפדני נמצאה אצלי הטלית, וראש המחנה- התליין הראשי, היכה אותי בטירוף סאדיסטי: "מנין זה לך? דווקא לך?" ואני ספגתי את המכות והגידופים, מבלי שאשמיע הגה מפי. אז היה נדמה לי, כי טועם אני את הדבר הנשגב הזה, אשר סוד טעמו טמון עמוק בנפשו של כל אדם מישראל, טעמתי ממתיקות טעמו של קידוש-השם…