"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה"

ויז'ניץ, רומניה, תש"א

קציני "הצבא-האדום" חמדו את דירות היהודים. לכל דירה בבעלות יהודית הוצמד קצין רוסי בכיר, שהוכרז כדייר החדש… העשוקים חששו לגלות התנגדות, ואף לא העזו להשמיע מחאה קלושה. החיים הדתיים נמשכו בלא הפרעה, ובבתי-הכנסת התנהלו תפילות בציבור, כמו בימים הטובים. אבל, גם לימי שלווה ורוגע יחסיים אלה, בא הקץ, כעבור זמן לא רב. תיאבונו של ה"דב הרוסי" לא ידע שובע. אחרי הלאמת הרכוש הפרטי, הגיע התור להפקעת בית-המידרש הגדול של האדמו"ר. קציני "הצבא-האדום" בליווי קומוניסט יהודי, הגיעו באחת השבתות לביהמ"ד, לשאת דברים בפני הציבור…

הקצין דיבר בגילוי לב: "אנו זקוקים לבניין בית-הכנסת שלכם, בניין גדול במימדיו ושכלוליו, המתאים למועדון קצינים. יחידות צבא רבות חונות באיזור, והמועדון הוא מטרה חיונית ביותר. לכם היהודים, לא חסרים בתי-כנסת בעיר הזאת, ותמצאו מספיק מקומות לקיום תפילותיכם".

איש הצבא הוסיף עוד דברים: "קהילתכם זוכרת בוודאי את זכויות "הצבא-האדום" כמשחרר העיר מעול הגרמנים. אינני מצפה שתתעלמו מהעובדה שאנו ממשיכים לשמור עליכם, ולבטח לא תתנגדו להקמת מועדון הקצינים במקום הזה".

המתפללים הנדהמים הזילו דמעות-צער, והרכינו ראש כאבלים. כל אחד הצפין את רגשותיו פנימה ולא העז לגלות התנגדות. האומללים רעדו מפחד והיאוש השתלט על כולם. אז קם ממקומו אחד הצעירים, תלמיד בעל ה"דמשק אליעזר" מוויז'ניץ, אידל רוזנברג, בן שבע-עשרה בסך-הכל, והותיר את חרצובות לשונו: "לא נוכל לוותר על בית-הכנסת שלנו. כאן במקום קדוש זה שפכו דמעותיהם הורינו וזקנינו מזה דורות. מכאן עלתה למרומים תפילת רבותינו הצדיקים. בכל עת צרה נהגנו להתכנס למקום הזה ולהפנות תפילות למלכו-של-עולם. כאן מצוי ה'לב' שלנו, ולא נוכל להסכים שיעקרו את הלב מתוכנו".

דבריו של הצעיר, לא תורגמו מיידית, מאידיש לרוסית. אבל פני הקצינים הרוסים הביעו כעס רב. אין זאת אלא שהבינו, כי היהודים מתנגדים לתוכניתם… חיל ורעדה אחזו במתפללים. כולם ציפו לבאות, במיוחד אחרי התגרותו של רוזנברג בבית-המידרש הגדול. חלפו שלושה שבועות, ואכן הולאם הבניין ע"י הצבא הרוסי. אחרי ימים לא רבים החל גירוש היהודים לסיביר. כולם הועמסו על קרונות-בקר והורחקו מבתיהם, לקראת הפיכתם לעובדי-כפייה, בשירות הסובייטים.

וראה איזה פלא, אידל רוזנברג, הנער הנועז, שקם לגונן על בית-המידרש מידי הגזלנים, הוא ומשפחתו לא נמצאו בין היהודים שהוגלו לסיביר, וגם לא בין היוצאים לערבות טרנסניסטריה באוקראינה. הם המשיכו לשכון בדירתם כאז ומתמיד, והכל ראו כי משמיא הוצבו מלאכי מרום, לשמור עליו מכל רע, כגמול על תעוזתו הנפלאה להציל את בית-המידרש. גם אם לא הצליח במשימתו, הרי שם נפשו בכפו ולא פחד מפני קציני "הצבא-האדום", ועל מסירות-נפשו ראוי הוא לשכר.

עדות ר' משה כמיל, צפת, תשנ"ג

נרשם ע"י מערכת אנצי' "שמע ישראל", ב"ב. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל