עורך אנונימילעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
מחנה הוהנשטיין, גרמניה, תש"ד
בזמניה האפלים ביותר של השואה, הוכיח ר' שמעון צוקר מסירות-נפש עילאית למען אחיו הסובלים. באחד הפעמים, היה זה במחנה הוהנשטיין שם חולקו ליהודים בעת החגא הנוצרית, מנות מזון מוגדלות. בזמן עמידתו בתור, הגה ר' שמעון רעיון: יפריש כל אחד חלק ממנתו כ"צדקה" לחולים, ובכך יצילום ממוות בטוח.
בעומדו בראש התור, עלה על חבית, והכריז בקול: "זכות יהודית ואנושית התגלגלה לידינו. יכולים אנו להציל רבים מבין ה'מוזלמנים', ש'מחלתם' היא חוסר מזון! הבה ונתרום את חלקנו למפעל הצלת-חיים!"
רבים תרמו ל"מפעל ההצלה". אולם, הלשינו עליו שעסק בהתססת האסירים ע"י "רעיונות קומוניסטיים". למחרת נדרש להתייצב בלשכת מפקד המחנה. שם הוקרא בפניו גזר-דין מוות באשמת הסתת האסירים למרד. בשרו נעשה חידודין וביקש לומר את ה"מילה האחרונה" כנידון למוות. בדברים נרגשים תיאר את סבל אחיו, בהסבירו שכל מטרתו היתה להציל חיי הנמקים ברעב וצפויים למיתה, חובה המוטלת עליו כיהודי וכאח לסבל. דבריו אכן השפיעו, ולבסוף הורה לו הגרמני: "החוצה!"
בשובו לצריף התבשר, שלא זו בלבד שבוטל גזר-הדין, הוחלט גם למנותו ל"זקן-היהודים". למחרת נקרא שוב ללשכת המפקד, הלה נתן בידו פרגול צליפה ואמר לו: "בפרגול זה תרביץ ביהודים חזק מאוד! מרגע זה הנך מתמנה ל'זקן-היהודים'!" רוחו של ר' שמעון נפלה בקרבו לשמע הדברים, יותר מאשר בעת השמעת גזר-דין המוות. "אני אכה ביהודים?!" – היתה תגובתו, ועל אתר ביקש מהנאצי שיחרור מ"תפקיד" זה. "הם אחי" – זעק – "אחים לגורל ולסבל, לא אוכל להכות בבני עמי"… הנאצי הביט בו בתימהון, ולבסוף נבח: "צא החוצה!"
יהושע אייבשיץ, קובץ "זכור" – ד', עמ' 135. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל