עורך אנונימיהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
דורנא, בימי הזעם
עובדי-הכפייה שאולצו להשכים קום הרבה לפני עלות-השחר, מעט אחרי השעה שלוש, נצטוו להופיע במיגרש המיסדרים תוך חמש-עשרה דקות בלבד. על דקה של איחור למיסדר ההשכמה, נענש ה"עבריין" בעשרים וחמש מלקות. אבל גם בתנאים כה אכזריים, מסרו יהודי המחנה את נפשם על מצוות הנחת תפילין. הם ויתרו על לגימת ה"קפה", אותו משקה חם שאמור היה לצקת מעט חיים לקיבה המכווצת, אשר כרגיל הגיבה בפיתולים ובייסורי כפן עזים.
המשקה החיוני הזה, בבוקרו של יום עבודה, אמור היה להחיות את בעליו. אבל ליהודים היקרים חשוב היה יותר לעלות לקומה השלישית… להניח שם תפילין. לעתים, מחוסר זמן, הספיקו רק להניח את ה"בית" על הקיבורת, ללא כריכת הרצועות על הזרוע, ולומר בהבלעה ובמהירות "שמע ישראל".
הנחת תפילין חפוזה זו, בצל עונשי גוף קשים, נראית "הנחה" רחוקה משלימות, ועם כל זה היא נסכה מרץ, והעניקה לי סיפוק רוחני למשך כל היום.
עדות ר' אפרים גרינבלט, בני-ברק, תשנ"ו
נרשם ע"י מערכת אנצי' "שמע ישראל", ב"ב. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל