עורך אנונימידוקלא, גליציה, אדר תש"ב
האשמורת הראשונה של הלילה, נראתה לרבי יחזקאל שרגא הלברשטם, כמתאימה ביותר לילך אז לטבול במיקווה. כבר כלתה רגל מהשוק ואין חשש מפגיעת הרשע הארור, המושל העריץ לובער, שתאב וחמד ביותר לתפוס יהודים בעלי-צורה, להכותם באכזריות ולהתעלל בהם.
והנה אירע, כי בלכתו בנשף, פגע בו הרשע הארור, התנפל עליו והיכהו באכזריות נוראה. אחר-כך ציווה לספר את זקנו, בתוספת פקודה לגלחו בתער דווקא, כי הוא רב והגידו לו שהתגלחת בתער אסורה ביותר. לספר היהודי לא הייתה ברירה, נוכח האקדח השלוף שבידי הצורר, וגילחו בתער כפי שנתבע לעשות.
רבי יחזקאל שרגא, הרה"ק משינאווה, חזר לביתו ברוח נכאים ונפל לתוך מרה שחורה. כעבור זמן בשושן פורים, כאשר נתאספו אנשים הרבה בביתו, געה בבכייה מרה, ולא נחה דעתו עד שהוציא על עצמו פסק-דין של מוות, כי לפי חשבונו, בעת הגזירה, לא היה רשאי לאפשר את גילוח זקנו בתער, ומחוייב היה למסור את נפשו להריגה.
ביום ההוא, יומא דשושן פורים, שתה הרשע האכזר לשיכרה. ויקם וילך לביתו של רבי יחזקאל שרגא וימצאהו שוכב במיטתו. נטל הרוצח מאכלים חמים שניצבו על התנור, ושפך את התבשילים הרותחים על הרב. בכך עדיין לא השביע את צימאון הרצח שבקרבו, נטל את הסירים הכבדים והשליכם עליו בכוח… עד שיצאה נשמתו הטהורה של הרב, כאשר גזר במו פיו.
מפי ר' אהרון דוד ארליך
ספר "דברי חנה" השלם, עמ' שמ"ה-שמ"ו. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל