עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
דולהא, הונגריה, תש"ב
היהודים נלקחו לחטוב עצים ביער… החיוב להתייצב לעבודה חל על כל הגברים מגיל ארבע-עשרה ועד שבעים… הודיעו כי מותר להביא ליער מזון וציוד. ממשפחתי גוייסו לעבודה שלושה דורות: סבא, אבא ואח.
עלי – הבת הגדולה, בת השתים-עשרה וחצי… הוטל לקחת להם חבילה. סבתא יעצה לשלוח גם שמיכות, כי בוודאי קר להם בשנתם. אבל לא היה לי כוח לסחוב הרבה, לכן לקחתי עימי רק שמיכות.
כאשר הגעתי למחנה בתוך היער, ראיתי את אבא ממהר לקראתי. הוא מעד בשלג ונפל. פרצתי בבכי. אח"כ קם, התנער ורץ אלי בשמחה בחושבו כי הבאתי מזון. הוא לא הצליח להסתיר את אכזבתו העמוקה, כשאמר: "יפה ילדתי על שהבאת לנו שמיכות… אך כלום נשביע בהן את רעבוננו?!
לעולם לא אשכח את מבט האכזבה הנורא הזה, שנשקף מעיני אבא. הרגשתי עצמי אומללה מאוד, בחושבי שעשיתי את כל הדרך הארוכה לשווא, בלי תועלת, והתחלתי לבדוק אפשרויות לחזור ולהביא ליער גם מזון.
זכרונות האחיות פרופר (חיה שיוביץ ויפה דסקל)
"קדושי שבע-קהילות", עמ' 90-89. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל