עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
גלייביץ, פולין, תש"ה
גוויות רבות נערמו בקרונות. הרכבת הנאצית עשתה את דרכה לתוככי ה"רייך השלישי", במנוסת בהלה מפני צבאות "בנות-הברית". הצבא הבריטי הפך לתבוסתן. בקרונות-המשא להובלת בקר, נדחסו שרידי עובדי-הכפייה ממחנות אושוויץ. חלק מהאנשים נפחו את נשמתם בדרך מרעב, מצמא ומחולאים.
לאסירים בקרונות לא סופק מזון כלשהו במשך ימים אחדים. מי שהשכיל להכין לעצמו "צידה לדרך", נחשב ל"בעל יכולת". תמורת פירורי לחם ניתן היה להשיג פריטים חשובים, אפילו בתוך הקרון האפל והדחוס, כולל "מניין" יהודים לאמירת "קדיש"…
בקרון נמצא צעיר יהודי מהונגריה, שהציע לחבריו פרוסת-לחם, אם יצטרפו אליו לתפילה בציבור ולאמירת "קדיש" לעילוי נשמת אביו. הוא ידע שהאסירים הגיעו לאפיסת-כוחות, ואיפשר למקבלי הלחם, להתפלל תוך כדי ישיבה. מוכן היה גם שמשתתפי ה"מניין" ישבו על הגוויות, האפשרות היחידה למציאת מקום ישיבה בקרון.
"מתי נפטר אביך?" – נזרקה השאלה לחלל הקרון. ובעל הלחם השיב בלא התרגשות יתירה: "לפני זמן קצר ביותר". אח"כ נידב לחבריו גם את הפרט המשלים: "אנחנו יושבים עכשיו על גוויתו של אבא שלי"… צמרמורת כלשהי חלפה בגוו המתפללים. אפילו הם מזי-הרעב, שאין להם בעולם דבר מלבד פרוסת-לחם, חשו כאן איזה דבר העולה על כל דמיון פרוע. משהו כמעט בלתי אפשרי, היכול להתרחש רק מכורח מציאותו של עולם אכזר… בכושר המצאה של בן אומלל, המבקש לכבד את זכר אביו באמירת "קדיש", בכל מצב אפשרי, אפילו בקרון ארור ומקולל זה, העושה דרכו לתוככי גרמניה הנאצית.
לימים פורסם התיאור המזוויע על-ידי אחד השרידים, עתונאי, שהיה ממתפללי אותו "מניין" מיוחד. העתונאי היה זה אשר באותו מעמד שאל את השאלה המביכה: "מתי נפטר אביך?" ושאלתו הביאה את החשיפה המדהימה, שכולם יושבים על גווית הנפטר, ומתפללים לעילוי נשמתו…
נשלח ע"י מוטי זלפריינד, פתח-תקווה, תשנ"ז
עדות בן הנפטר ר' אליעזר זלפריינד, חיפה
נרשם ע"י מערכת אנצי' "שמע ישראל", ב"ב. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל