עורך אנונימיהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
מחנה-ריכוז ברסלאו-הונדספלד, חנוכה בשנות הזעם
קרבו ימי החנוכה. מפסולת החוטים שקבלנו לניקוי המכונות, הוצאתי חוטי כותנה שהחבאתי מתחת למזרונים במחנה. בקשתי מבת אחרת לעזור לי להשיג חמישה תפוחי-אדמה בלתי-מבושלים, וגילפתי בתוכם מקום לשמן. את חוטי הכותנה שזרתי לפתיל והכנסתי לתוך התפוחים. גנבתי… פחית שמן מכונות בבית-החרושת. אח"כ יצקתי את השמן לתוך התפוחים, והרי לפנינו חנוכיה.
בלילה הראשון של חנוכה, לאחר ארוחת הערב, הדלקתי בחדר שלנו את הנר הראשון וברכתי את הברכות. שרנו יחד את "מעוז צור", שכמעט כולנו ידענו בעל-פה, ונזכרנו בבית.
ארבעה ערבים עבר הכל כשורה. בלילה החמישי – נכשלנו. כאשר התאורה בכל המחנה כבתה, בחושך שהשתרר הסגירו אותנו נקודות האור שבקעו. הס.ס.-ית שומרת השער, הגיעה למקום בריצה, בהיותה בטוחה כי אנחנו מאותתות לאווירוני האויב, שלעיתים "ביקרו" כאן בלילות. היא פרצה את הדלת ונדהמה מהמחזה שנתגלה לעיניה. כל בחורה יושבת על מיטתה וכולן שרות בצוותא. צעקתי "אכטונג" (דום) אבל הדם קפא בי, ראיתי בעיני רוחי את העונש הצפוי, עשרים וארבעה ראשים גזוזים מחדש, וגרוע מזה – 24 זוגות עיניים מאשימות. לקול שאגתה: "מה קורה פה?" התאוששתי ועניתי: "גברת מפקחת, השבוע יש לנו חג לזכר המכבים, כאשר יהודים מועטים ניצחו אויבים מרובים". באותו רגע לא חשבתי מה אמרתי לה, גם לא שאפתי להיראות גיבורה. אבל נאלצתי לענות, כי השאלה הופנתה אלי. כנראה, איזה דיבוק דיבר ממני.
כולנו חזרנו לעצמנו, כשהמשגיחה הנדהמת עזבה את החדר מבלי להוסיף מילה.
והנה קרה דבר שלא יאמן – לא נענשנו. להיפך, אותה ס.ס.-ית, כאשר היתה משגיחה עלינו במשמרת הלילה, נהגה לקחת מאז בחורות מהחדר שלנו להבאת האוכל כדי שנקבל את "התוספת". היא קראה לי, ובזמן מתן "תוספת" הדייסה, חשבתי על אותו ליל חנוכה ושוכנעתי מחדש, שאכן הדבר היה כדאי.
לאה נוימן-וייס, ילקוט "מורשת", עמ' 60. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל