עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
ברנוביץ', עשרת-ימי-תשובה ת"ש
מטוסי הקרב הגרמנים השליכו פצצות וזרעו הרס ואבדון בכל חלקי העיר. תפילת יום-הדין נקטעה בבהלה. אנשי הישיבה התפזרו לכל עבר, גם רבי אלחנן עצמו כבר לא חזר הביתה… והיה פוסע הלוך ושוב, הלוך ובכה, במשך שעה ארוכה מאוד. הדמעות שטפו את פניו בקילוחים עזים…
חללים רבים נפלו בעיר, ביניהם גם יהודים. המונים מתושבי העיר פתחו במנוסה גדולה. רבי אלחנן מצטט את מורו ורבו ה"חפץ חיים" שבנסיבות כאלה, כל הבורח מפחד ההפצצות, רשאי להצטייד בכיכר-לחם, ב"פספורט" (דרכון), בחפצים הכרחיים וגם בתפילין… ויוכל לטלטלם באופנים מיוחדים, שלא כדרך "הוצאה" בחול…
רבי אלחנן ותלמידיו מצטרפים לבורחים. הם ממשיכים במנוסתם לילה ויום, גם ביום שבת קודש (שבת שובה)… השעה היתה כבר קרוב לחצות היום, בהימצאם בכפר "וואלנה", המרוחק מספיק מאיזור ההפצצות הגרמניות. אז פוסק רבי אלחנן: "עד כאן! יותר מזה אין כרגע הכרח לנוע בשבת".
בלא בית-כנסת וללא ספר-תורה, קוראים הפליטים את פרשת השבוע מתוך חומש "דברים". רבי אלחנן דורש ומבאר את שירת "האזינו"… כל התהפוכות המתרחשות בין משפחות-האדמה, תכליתן רק בשביל ישראל, לטובתם או לפורענותם, חלילה. כל חוזר הוא ומפרש את הפסוקים, בהתאם לרעיונותיו מימים-ימימה.
אהרון סורסקי, "אור אלחנן", עמ' ר"מ – רמ"א. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל