עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
נייטרא, סלובקיה, בשנות הזעם
ביוזמתו של רבי שמואל דוד אונגר, נעשתה ישיבת נייטרא בימי הזעם, מקום-מיקלט לאלפי יהודים נמלטים, ששרדו מפולין ומרכז מסועף למעשי הצלה כבירים. הגויים היו מכנים את חצר ה ישיבה בשם "ואטיקן"… בהתכוונם לרמוז על החסינות המיוחדת שהעניקו לה הגרמנים, בזכות "רב המדינה". יהודים רבים נהנו מזכות זו. מספר חתנו רבי מיכאל דוב וייסמנדל, שכיהן גם כאחד מראשי הישיבה:
"…שומע תפילת כל-פה, הוא לבדו יתברך, יודע ערך ומידה להתפילות והבכיות, אשר שפך לפניו רבינו בבית-המדרש הזה, שנתמלא באותם הימים מתפילות ובכיות, מפה אל פה, של תלמידי-חכמים ויראי ה'."
"ומי בין התלמידים הרבים של רבינו, שחייים עודנה היום, לא יזכור את גודל הההתעוררות כשאמר רבינו, כמנהגנו אנו- בני אשכנז, את הפיוטים שסידרו לנו רבותינו בעלי התוספות לאומרם בשבתות שבין פסח לשבועות, על גזירות הקהילות שהיו בימי ספירה בשנת תתנ"ו ".
"מי שמע וישכח את זעקת הלב ממעמקים, כשהגיע רבינו אל החרוז: 'טבוח ילדים הכינו, ברכת הזח כוונו, שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד וניחדנו'. כשלמדנו אז הדינים הללו, הלכה למעשה, וידענו שכיוון הפייטן הקדוש באומרו 'ברכת הזבח כוונו', על הדין המפורש בתשב"ץ, אשר רבינו השל"ה כיוון לחדשו, שכל בן ישראל הנהרג על קידוש ה', חייב לברך בשם ומלכות: 'ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ברבים' ".
רבי מיכאל דב וויסמנדל, "מן המיצר",
אהרון סורסקי, "דמויות הוד", עמ' ע"ה – ע"ז. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל