עורך אנונימיהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
מחנה מילדורף, גרוס רוזן, ניסן תש"ה
…המשטר במחנה היה חמור ונוקשה ביותר. כל תנועה חשודה שלא נשאה חן בעיני "חיות הטרף", גררה בעקבותיה מיתה בירייה. לחיים לא היה שום ערך. הפחד שאחז בכל האסירים לא יתואר. הפעלנו תחבולות לבצע את אפיית המצות בשקט ובחיפזון. ב"ריחיים של יד" טחנו את החיטים…היינו כותשים כל חיטה במו ידינו, בעזרת אבנים קטנות, עד אשר נתקבל קמח דק. היתה זו "מצה שמורה" כדבעי, אמנם לא משעת הקצירה, אבל שמורה מעינו של ה"שטן". היא נאפתה בשעת לילה מאוחרת, כאשר קלגסי הס.ס. לא יכלו לבלוש אחרינו, וכל דרי המחנה שקועים היו בשינה עמוקה.
בתנור קטן שהותקן על ידינו, הועלתה אש חזקה, בחום גבוה, כנדרש לאפיית מצה חפוזה. האפלנו את חלונות הצריף בשמיכה עבה. הימים היו ימי הרעשה של מטוסים אמריקאיים. כל ניצוץ מתעופף בחוץ מתפרש היה ע"י הגרמנים כאיתות למפציצי האויב, ומי שהיה נתפס בכך- נחרץ דינו למיתה. העמדנו שומר מחוץ לצריף, (מר איינהורן, כיום קבלן בניין בבני ברק), להזעיק את העוסקים באפייה, במקרה של התקרבות שומרי המחנה. אולם, בחסדי השם גם פעולה זו עברה בשלום.
עבודת הלישה של הבצק נעשתה במעגלת-עץ, שגנבו היהודים ממטבח המחנה. תוך אמירת פסוקי ה"הלל", אפינו את המצות. כך הצלחנו לאפות כמות מצומצמת של מצות כשרות, ובליל ה"סדר" זכו יהודים רבים לברך "על אכילת מצה", ולאכול "כזית" של לחם עוני…
האדמו"ר מווישווא, רבי חיים יהודה מאיר הגר
א.רוזן, ירחון "בית יעקב", גל 71, עמ' 16