עורך אנונימיהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
בודפסט, תש"ה
אחרי חמש שנות דיכוי במחנות-עבודה, מצאתי את עצמי שוב מבקר בבית-כנסת. נקלעתי לביכ"נ בבודפסט בעיצומו של יום השבת. השתוממתי לראות לנגד עיני המוני יהודים וחיי קהילה. הכל היה מוזר מאוד עבורי, וכל הזמן שאלתי את עצמי: "האם זו מציאות או רק חלום?"
נער יהודי בביהכנ"ס העיר לי שאסור לטלטל כאן, כי אין עירוב בעיר… ושאל אם אינני יודע ששבת היום. דבריו נגעו כל-כך ללבי עד שהתחלתי לבכות. חשבתי בלבי: "מה קורה לי, שאחרים צריכים להעיר לי ששבת היום ואסור לטלטל?"
הסברתי לאותו נער, שרק כעת הגעתי ברכבות לעיר, אחרי סבל מתמשך ומחלות איומות, במשך כל שנות המלחמה, ועברה שעה עד שהבנתי, כי הכל בא עלי מתוך בלבול דעת ומצב של טשטוש. בוודאי לא חיללתי שבת בשאט-נפש ח"ו, כי אפילו ברכבת התפללתי תפילות שבת…
…בביהכ"נ המלא מפה לפה ניצב הרב ודרש בפרקי אבות. השתוממתי על המראה המרהיב. אותה מחשבה חוזרת על עצמה: האם כל זה אמת או רק חלום? באותו זמן כבר שכחתי שאפשר לשבת על כסא או על ספסל, והתישבתי על הריצפה. המתפללים העירו לי על כך, ונאלצתי להסביר להם, כי אחרי שנים רבות במחנות, כבר התרגלתי לשבת אך ורק על הרצפה.
הרב דוד ב"צ קליין, קונטרס "נספר תהילתך", עמ' רכ"ה, יסודות