עורך אנונימיהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
בודפסט, בשנות הזעם
באחת הפעמים בה נפלו הפצצות לתוך המיקלט הציבורי בו הסתתרנו, חשב אבי כי אלה רגעי חייו האחרונים, ומשך אותי אליו, מתחת לשמיכה של מיטתו. כאן החל לצוות את רצונו האחרון…
הייתי ילד בן שש, ואבי החל לוחש באוזני: "איני חושב שאמשיך לחיות זמן רב. אמא נמצאת באושוויץ. איני יודע אם תישאר בחיים. אתה הבכור בין ילדינו. הקטנים ממך אף אינם יודעים, כי יהודים הם. דאג אתה שיגדלו שומרי תורה ומצוות. זכור כי אנו יהודים. נאריך ימים יותר מכל האחרים. בקרוב יבוא המשיח לגאול אותנו. חובתך להישאר בחיים ולזכור לעד דברי אלו".
וזה נקלט… דבריו של אבא שנאמרו כ"צוואה" לאוזניים כה רכות של ילד פעוט…
הרב עזריאל טאובר, "מאפלה לאורה", עמ' 20