עורך אנונימיהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
סלבודקה, ראש-השנה תש"ב
שופרו של אבא לא הוציא אפילו תקיעה אחת. נשתררה אווירה נרגשת ומתוחה. הכיצד דווקא בראש-השנה מדם לו השופר?! אבי כיסה את ראשו בטלית ונראה שהפיל תחנוניו לפני המקום, שיזכהו להשמיע את התקיעות אשר הציבור כה מצפה להן… אבל גם הניסיון השלישי והרביעי לא עלו יפה. רבים פרצו בבכי, כי לבם ניבא להם רעות, על העתיד להתרחש במהלך השנה החדשה.
היהודים שהתגודדו בבית-הכנסת של הגיטו, מתוך מסירות-נפש ראויה, ידעו גם ידעו שאבא בעל תוקע בקיא ומומחה הוא. תמיד הצליח בתקיעותיו הצלולות, בכל ימי האלול שקדמו לראש-השנה. מעולם לא נזקק לחזור על תקיעה כלשהי, ואילו עכשיו נדם לו השופר…
איש מהמתפללים הרבים לא העז לעלות על הבמה, אף לאחר "הזמנתו" של אבא, במבטיו השואלים, כדי ליטול את השופר מידיו ולתקוע. היו בקהל לא מעט שידעו את חכמת התקיעה, אבל איש לא העז למלא את מקום אבי. ואז בצעדים מהוססים פילסתי את דרכי. נתמלאתי בטחון והשמעתי את כל התקיעות כסידרן, בקול חד וצללול, ואווירת המועקה הסתלקה לה אחרי התקיעה הגדולה…
השופר שנדם בראש-השנה, בידיו של אבא, לא היה סימן-שווא. רוב אנשי הקהילה נרצחו בתקופה הקרובה בעקבות "האקציה הגדולה" בסלבודקה, ביניהם גם אבי, אמי וחמשת אחי. נותרתי לבדי בעולם. הצטרפתי לפרטיזנים לנקום את דמם הטהור של בני משפחתי ושל יהודי קובנא וסלבודקה שהכרתי. אותו ראש-השנה אחרון ותמונתו של אבא האוחז בשופר הדומם, לא ימושו מזכרוני לעולם.
שמואל דייץ, עלון "שיחת השבוע", גל' 506, ערה"ש תשנ"ז . מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל