הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
סיביר, בשנות הזעם
הרחק מכל סביבת בני-אדם, בערבות סיביר, התחלנו לדאוג כבר בפסח, מהיכן לקחת שופר לראש-השנה… אמנם הצלחנו לאתר איכר נוכרי העומד לשחוט אייל, ושידלנו אותו לתת לנו את הקרן. אולם, ידענו גם ידענו שעוד רבה הדרך, עד שיהא ברשותנו שופר של ממש, שבוקעות ממנו תרועות ותקיעות כהלכה. לא היו ברשותנו כלי-עבודה כלל, וחיפשנו דרכים להוצאת הפסולת מחלל הקרן. גם מסמר רגיל לא נמצא אצלנו… ואין צריך לומר מקדח, או מחרטה לניקוב הקרן. החור הזה ההופך קרן בעלמא לשופר, איך ניתן לקדוח אותו? – זו היתה בעייתנו במהלך ימים רבים. עוד בערב החג עצמו דאב לבנו מרוב עוגמת-נפש, שהרי הקרן נמצאת בידינו, אבל איננו מסוגלים להוציא ממנה קולות… כל עוד אין באפשרותינו לקדוח את החור של השופר.
מה לעשות… מצבנו היה נורא. כבר הגיע ערב ראש-השנה. הימים נוראים בלאו הכי. והנה עוד זאת: שופר שאין אפשרות לעשות בו שימוש. הציבור כבר התפלל תפילת מנחה של ערב ראש השנה, והתחילה התכונה לתפילת ערבית של חג. ופתאום…
מרחוק ניתן היה להבחין בו, איש עם כלי-עבודה בידו, עובר-אורח המציע את שירותו וכישוריו לכל מאן דבעי. מכריז הוא בקולי-קולות על זימון הבריות אליו, להביא כלים לתיקון. מיהרנו אליו עם הקרן ושאלנוהו אם הינו מסוגל לקדוח בו חור. תשובתו המיידית היתה: "כן", ותוך הרף עין הוציא מקדח מאמתחתו. המלאכה לא קשתה עליו והחור היה מוכן בן-רגע. נטל האיש כמה מטבעות חסרות-ערך כמעט, ונסתלק לו. בטוחים היינו, כי השי"ת זימן אלינו את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, והתקין שופר לראש-השנה. אשרינו שזכינו…
ירחון "בית יעקב", גל' 29, תשרי תשכ"ב, עמ' 53. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל