אחר מיטתו של הרב הבר זצ"ל

קוראים אנו בפרשה על פטירתם של בני אהרון, נדב ואביהוא. פרשה זו נקראת גם כן ביום הכיפורים, ועל כך כתב ביסוד ושורש העבודה [שער האחד עשר – שער האיתון פרק שמיני]: ובעת שיתחיל הקורא לקרות הפ' אחרי מות שני בני אהרן יכניס אדם צער גדול ועצום בלבו על מיתתם של הצדיקים הגדולים כאלו בכדי שיוכל לבוא לידי בכיה ולהוריד דמעות כי הוא סגולה נפלאה לכפרת העונות, כמבואר בזוהר הקדוש [פרשת אחרי מות דף נ"ז ע"ב] שכל המוריד דמעות על צדיק, הקב"ה מכריז עליו ואומר "וסר עוונך וחטאתך תכופר", ולא עוד, אלא שלא ימותו בניו בחייו, ועליו כתוב "יראה זרע יאריך ימים".

כעין זה מצינו בגמרא בשבת [ק"ה:] שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו. ובהמשך הגמ', כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.

ולכאורה צריך להבין, מה המעלה הגדולה של בכיה על אדם גדול, שענין זה מוזכר על היום הקדש בשנה – יום הכיפורים, עד כדי כך שזוכים לשכר כזה גדול?

הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל ביאר את מעלת הבוכה על אדם כשר בהספדו על החזון איש זצוק"ל, שכאשר אדם מתעורר בהספדו של חכם ומוריד דמעות על העדרו, הרי אלו הן דמעות של צער רוחני טהור, והן תיקון לנפשו של הבוכה, עכ"ד. לפי"ז מובן שהזמן המתאים ביותר לכך, הוא ביום הכיפורים.

ואולי אפשר להוסיף: בכיה על אדם שנפטר, ברור הדבר שאין הבכיה על צערו של הנפטר, שהרי אין לו צער בפטירתו, אדרבה, הנשמה עוזבת את עולם השקר ומגיעה לעולם האמת. וכן לא בוכים על פטירת האדם בטרם עת, כיון שזהו העת שנגזר עליו בלידתו שייפטר מן העולם. הסיבה לבכיה בפטירת אדם הוא הצער והחיסרון שמרגישים הסובבים אותו. א"כ, כשאדם בוכה על אדם כשר, זה מראה שהוא מרגיש בחיסרון בפטירתו, ועי"כ ילמד ממעשיו של האדם הכשר, ובזה מגיע לו השכר העצום שמוזכר בגמרא ובזוהר.

כלפי מה הדברים אמורים? בשבוע האחרון נלקח מאיתנו אדם (ויותר מדויק, מלאך בדמות אדם) אשר זכיתי להכירו בשנה וחצי האחרונות – הרב אברהם ישעיהו הבר זצ"ל, אשר הבוכים עליו הינם אנשים נשים וטף מכל גווני הקשת, אדם אשר נתן מתנת חיים ל-800 אנשים, ויותר נכון, חיים ל-800 משפחות, ונחשב לאביהם. אך הם לא היחידים שבוכים מחיסרון האדם שהציל את חייהם וחיי יקיריהם, כיון שנוסף להם, הרב היה גם אב ל-800 משפחות התורמים אשר ראו והרגישו בחוש את משמעות הענין של אכפתיות ודאגה לזולת. וכמובן שישנם את כל הממתינים להשתלת כליה אשר ראו אור בקצה המנהרה בידיעה שיש מי שדואג לישועתם.

קשה לדבר על הרב זצ"ל בלשון עבר, אך הדבר שעלינו לקחת על עצמינו, ויהיה הדבר לעילוי נשמתו הטהורה, הוא להידבק במידותיו עד כמה שניתן, לדאוג לטובת האחר לא פחות ממה שאנחנו דואגים לעצמו. (שזה כמובן חוץ מהמשך מפעלו האדיר והגשמת שאיפתו לחסל את רשימת הממתינים לתרומת כליה.)

ויהי רצון שפטירת הצדיק תכפר על הדור [יעויין בדרך ה' חלק ב' פרק ג' אות ח' שמאריך לבאר עניין זה], ואם בחייו הציל הרב מאות אנשים, יתכן מאד שבפטירתו הציל אלפים.