אוהד שקד-מנדלבוייםהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
אסירי בוכנוולד עמדו לחגוג את ליל הסדר, בעוד שעות אחדות, על קיבה ריקה מכווצת מרעב. נערים כמו גם מבוגרים פטורים היו הפעם מהניסיון של אכילת חמץ בפסח, כי בימי המצוקה האלה של סוף המלחמה, פסקה אספקת הלחם למחנה. אם אין לחם – אין חמץ… ניזונים אנו על צלחת מרק ליום. רק צלחת אחת. מעט מדי לנפוחי-הכפן. אבל נחמה פורתא: נקבל את פני חג הפסח בלא להיכשל באכילת חמץ…
והנה, בשעות אחר הצהריים, ערב פסח, מגיעה אספקת הלחם לשלדי-האדם. עיני יוצאות לפירור כלשהו… והגרמנים מגלים "רוחב לב" בפרוסה של ממש. פרוסת לחם בת 200 גרם.
היוכל מאן דהו לתאר לעצמו את גודל הניסיון?! לחם, לחם, לחם… אחרי כל ימי הרעב המסובלים יסורי גוף ונפש. החלום המשותף לכולם, הפך מהזייה חולנית של חושים מעורפלים, למציאות ממשית: מנה גדושה של "לחם"! אסירי בוכנוולד צוהלים, נוגסים מהפרוסה, בבולמוס שאינו ניתן לכיבוש.
…יצר האכילה משתלט על כל כולך, לצד המחשבות אודות איסור חמץ בפסח. לא. החלטתי: אני כבר נער בן שש-עשרה, מספיק גדול, להגיד "לא". ידעתי שמצד דין פיקוח-נפש, מותר לאכול את הלחם, אבל לא יכולתי להשלים עם כך. "לשבת בליל הסדר עם פרוסת לחם ביד?!" – הרהרתי ביני לבין עצמי, והחלטתי: "לא".
רק למחרת היום, כמו כולם, כדי להישרד בחיים, ראיתי את עצמי רשאי לאכול את פרוסת הלחם. אחרי עמידתי בנסיון של ליל הסדר, לפחות באותו זמן…
עדות ר' זלמן כהן, בני-ברק, אדר תשנ"ו. נרשם ע"י מערכת אנצ'י "שמע ישראל", ב"ב. מובא באינצ' שמע ישראל