אוהד שקד-מנדלבוייםהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
קול רגלי הקלגסים הארורים הגיע לאוזנינו פתאום. היה זה ביום השלישי דחוה"מ, ואני עם בני שמואל יושבים בסוכה אשר בתוך היער. כל היהודים מיהרו להימלט למקומות המסתור שלהם. לא-כן אנו, שה"בונקר" שלנו מצוי היה מעט רחוק, ובהליכה לשם באותו זמן הייתה סכנה גדולה. החלטתי, איפוא, שנשאר בתוך הסוכה, ונשליך על ה' יהבנו.
הייתי ב"מדרגה" כזו שלא הייתי בה מעולם קודם, ואני חושב שלא אהיה עוד אף פעם במדרגה נשגבה כמו באותו זמן. אמרתי לעצמי, שאם רצון ה' הוא שנתגלה ע"י הצוררים וניהרג – הריני מוכן ומזומן לכך. אולם, מבקש אני שזה לא יתרחש כאן בסוכה… כי מה גדול יהיה קידוש-השם, כשאוכל לבשר לאחי, שניצלתי ממוות בזכות מצוות סוכה, ויראו האינם-מאמינים, ויווכחו גם הם, כי שומר מצווה לא ידע דבר רע. "לא למעני השם" – אמרתי, "כי אם למענך עשה, שיתקדש שמך ברבים". אמרתי תהלים בלחש, וגם הזכרתי את שמות הדורות שלפנינו עד הבעל-שם-טוב, כמקובל אצלנו, שהוא סגולה לשמירה…
והנה, רואים אנו איך הרשעים מתקרבים אלינו. פסיעותיהם הגסות נשמעו קרובות יותר ויותר. עוברים הם ליד הסוכה הלוך ושוב שלוש פעמים… ואינם רואים כלום… כאילו הוכו בסנוורים. אנו מציצים דרך חרכי הסוכה ורואים אותם ממש לידנו, מבחינים היטב במדי הצבא שעליהם, אבל הם אינם רואים את הסוכה…
פתאום, הצביע אחד הרשעים לעבר חברו, כאומר שמבחין הוא אי-שם באיזה מקום מיסתור, ומייד הסתלקו ונעלמו מהמקום. נשמנו לרווחה, בתודה לה' שהוציאנו ממוות לחיים.
אחרי-כן תמהו כל המסתתרים, היכן שהינו בזמן חיפוש הקלגסים. בשומעם כי היינו בסוכה, תמהו כולם והודו שאירע לנו נס. אף האפיקורסים שבהם הודו, כי יד ה' עשתה זאת… ונתקיים בנו הכתוב: "כי יצפנני בסכה ביום רעה".
הרב שלמה זלמן הוראוויץ, "בית אהרן", "תורה ומועדים", עמ' י"ג. מובא באינצ' שמע ישראל