על מה כעסה נכדת הרב?

"הסבא כל כך אהב אותי, לא פיללתי שאוכל להיפרד ממנו. לא תיארתי לעצמי, שהגויים יכולים להיות כל כך אכזרים. הסבא היקר שלי הסגיר עצמו, כי לא רצה שיהרגו יהודים בגללו. הסבא היקר שלי הלך ולא שב" – מספרת ציפורה, הנכדה בת התשע, שסיימה מכבר את אוצר דמעותיה ועכשיו נשתתקה לרגע.

"למה אני כועסת על האישה הזאת?" – הצביעה על מרגוט קופמן, שחילצתה מקרון המוות באושוויץ. "כי הלכתי לראות את סבא, ולמה הפריעה לי לעשות את זה? הסבא שלי לא רצה להישאר בחיים ושימותו אחרים. ואני עכשיו חיה אבל שאר הילדים…"

הדברים שיצאו מפי ילדה בת תשע, זיעזעו אותי עמוק. הרגשתי סחרחורת וביקשתי לעכל את המחשבות שנתעוררו בי. "האם מותר לי לחיות?" – שאלה וקולה היה מעורב בדמעות. עניתי לה בהברה משונה: "אסור לך למות, יקירתי".

פסיה שרשבסקי, "קרני אור במחשכי התופת", עמ' 88-99