אוהד שקד-מנדלבוייםבמשך כל ימות השבוע ריחפה עלינו סכנת-מוות מכל צד, ולא נשאר זמן להתבונן בגורלנו המר. חוץ מעבודת הפרך ומכות המרצחים בזמן העבודה, לא היינו בטוחים גם אחרי שובנו למחנה, לכן השתדלנו תמיד לא להיראות לעייני "מלאכי-המוות".
רק בימי ראשון אחר-הצהריים, כשנאצים ועוזריהם. רבצו במעונותיהם מחוץ למחנה בשכרות ובהוללות התחלנו להרגיש ביטחון-מה, שלא יפציעונו בביקוריהם. כך התארגנה קבוצה בת 12 איש אשר התכנסו בימי ראשון ובילו שעות מספר בשיחות רעים, בדברי-תורה וחסידות. בפגישות סיפרו המשתתפים זכרונות מימים עברו, עת ישב כל אחד בצל קורתו ומשפחתו.
בעיקר נידונה נקודת היהדות וקושי השעבוד, המטשטש את "צלם האלוקים" בקרבנו. לרוב נגמרו הפגישות בדברי-תורה וחסידות ובתפילת מעריב בציבור. לקבוצת השתייכו: הרבי מנובומינסק, מר גולדברג, שו"ב מלאליש, ר' חיים טוטר, שו"ב בעיירה במחוז קייליץ, יוסף פרידנזון, בנו של עסקן "בית-יעקב" בפולין,שלמה מרינסקי, תלמיד ישבת לומז'ה, ר' נחמן דלוגשודלר, רב ושני בחורים מהונגריה, שאיני זוכר את שמם.
הפגישות הללו ליוו אותנו בכל "ימי הגיהינום" של השבוע. בכלות-נפש חיכינו לשעות מרוממות אלה של תורה ותפילה, בתוך לוע-הארי הטורף והדורס.
הרב אביעזר בורשטיין, קובץ "זכור"– ז' עמ' 33-32. מובא באינציקלופדיה שמע ישראל