הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול וגו' והאיש היה גבור חיל מצורע" (מלכים ב ה א). ובמדרש (במדב"ר ז ה) מבואר סיבת חטאו שעל כך באה עליו הצרעת "על י"א דברים הצרעת באה וכו', על גסות הרוח כמו שנאמר 'ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול', מהו 'גדול' שהייתה רוחו גסה וגו' ולכך נצטרע". וממשיך הכתוב ומתאר כיצד נרפא לבסוף מצרעתו. ארם וישראל נלחמו רבות זה בזה, אולם באותה תקופה הייתה מעין הפוגה מהמלחמות אך היו פשיטות מקומיות לשבות שבי וביזה. ובאחת הביזות שבו 'נערה קטנה' שהייתה שפחה לאשת נעמן. אותה נערה כשראתה בצרעתו של נעמן, סיפרה לה על כך שהנביא בישראל בכוחו להבריאו מצרעתו.
אע"פ שנעמן גאוותן היה, ומה לו לשר צבא חשוב לשמוע בקול נערה קטנה, בכל זאת מחמת סיבלו הרב הקשיב לעצתה, והלך למלך ארם בבקשה חריגה זו לפנות לנביא בישראל, והכתוב מדגיש שאמר למלך "כזאת וכזאת דברה הנערה", וכתב המלבי"ם (וכעי"ז בכלי יקר) שבוודאי נצרך נעמן לדבֶּר להפציר ולשכנע את מלך ארם עד שהסכים להיעזר באויב, ומבואר עד כמה סַבל נעמן שהשתדל רבות להגיע אל הנביא.
נעמן מגיע אל מול ביתו של הנביא במשלחת מכובדת "ויבא נעמן בסוסיו וברכבו ויעמוד פתח הבית לאלישע" (פס' ט), כאשר מצפה הוא לקבלת פנים כפי מעמדו הרם. אולם אלישע כלל אינו יוצא לקראתו למדבר עמו, אלא שולח שליח שמוסר לנעמן הוראה מלווה בהבטחה "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר". כשנעמן שומע זאת הוא קוצף בכפליים, האחת מהעצה הפשוטה של אלישע הנביא שלא נראית מועילה יותר מלרחוץ בבית המרחץ. ובנוסף, מהאופן והצורה שבה קיבל את התשובה – ע"י שליח פשוט. ולפיכך זלזל נעמן בהוראה זו ואמר שוודאי לנהרותיה הגדולים של דמשק ישנו כוח ריפוי גדול יותר מאשר הירדן בארץ ישראל, ובתואנות אלו התעלם מדברי הנביא.
ותמוה, שהרי נעמן כדי להירפא היה מוכן לעשות ככל שביכולתו, עד כדי לשמוע לעצת נערה שבויה, להתחנן אל המלך, לנסוע מרחקים גדולים מארץ ארם עד לגלגל. ולא נתבקש אלא לרדת לירדן ולטבול, ועוד שקיבל הבטחה מהנביא לרפואה מידית, והוא ממאן לכך בגלל מעט כבוד. עוד יש להתבונן מדוע באמת לא כבדו הנביא אלא שלח אליו 'נער חצר', הלא בכל זאת הוא היה שר נכבד. עוד יש להבין מהו פִשרה וכוחה של 'טבילה בירדן' להירפא.
ולהבנת עניין זה יש להקדים ולבאר כיצד נעשה נעמן לשר הצבא. כשיצא אחאב מלך ישראל להילחם בארם, פגע בו חץ טועה מכיוון צבא ארם והרגו. וכפי שנאמר (מלכים א כב לד) "ואיש משך בקשת לתומו ויכה את מלך ישראל" ומבואר במדרש תהילים (עח יא) שהיה זה נעמן שמשך בקשת לפי תומו והרג את אחאב, ובעקבות זאת הוא העלוהו לגדולה והתמנה לשר צבא ארם. כלומר, לא עוסקים אנו במצביא מהולל או בלוחם עטור ניצחונות, אלא בסך הכל בחייל פשוט שמשך בקשת לתומו, ובלי כוונה מיוחדת הצליחה לו השעה. אך נעמן הסתחרר מהצלחה זו וייחס לעצמו כח וגבורה, בבחינת "עבד כי ימלוך" (משלי ל כב), וכביאור המצודת דוד (שם) "העבד כאשר ימלוך, כי לא ידע תכסיסי המלוכה ובשיגעון ינהג". וכזה היה נעמן, שסבל סבל רב בגלל צרעתו ומוכן היה לעשות הכל ע"מ להתרפא, מלבד לרדת מגאוותו.
וכדי להורידו מגאוותו הביא עליו הקב"ה צרעת – מחלה משפילה, כדי שיכוף את ראשו, ואז תסתלק הצרעת כלא הייתה. אולם, כשמגיע אל הנביא כתוב "ויבוא נעמן בסוסיו וברכבו" וביאר הכלי יקר שאלישע ראה שלא בא אליו כדרך הדיוט הבא אל הנביא בהכנעה, אלא בא עם סוסיו ופמלייתו, לפיכך לא קיבלו הנביא בעצמו אלא דווקא ע"י שליח, כדי להשפיל גאוותו. ומטעם זה שלח אותו להתרפא ע"י מים, שילמד מוסר מן המים, מה המים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך אף הוא כן, ונרמז הדבר במילת הירדן שהיא מלשון ירידה. ומבואר בספר 'חומת אנך' שאמר לו 'לך' היינו שילך ברגליו בגפו בלא סוסיו ופמלייתו המורים על גאוה, ובזה ירפא.
אך נעמן מוכן הוא לכל דבר מלבד להשפיל גאוותו, ולפיכך ביטל את דברי הנביא. אך הסובבים אותו ניסו לשדלו להקשיב לעצת הנביא לטובתו "ויגשו עבדיו וידברו אליו ויאמרו אבי וגו'", לא פנו אליו בלשון 'אדוני' אלא לשון 'אבי' כלומר צא מתחושת ה'אדון' שבך וחזור למימדים הטבעיים שלך. ולבסוף נעמן נעתר להם "וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש האלוקים וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר" (פס' יד). ומבארים בעלי המוסר שמן הסתם נעמן לא הבין מה ההבדל בין טבילה אחת לשבע טבילות, ולאחר הטבילה הראשונה כשעדיין לא קרה דבר, כעס על עבדיו ששכנעוהו ואמר להם שאין כל תועלת בטבילות אלו, והיה צריך לשכנעו מחדש לטבול פעם אחר פעם, ורק כשטבל בפעם השביעית שכבר השפיל דעתו שוב ושוב ונכנע כלשון הכתוב 'וירד' שירד והשפיל עצמו ("חומת אנך"), או אז נרפא מצרעתו.