אוהד שקד-מנדלבוייםהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
הנער הפגין גבורת-נפש ולא פצה פה. המלקות שהצליף בו הרוצח לא הכריעוהו. הוא המשיך לשתוק ונשא את "עונשו" בגאון. ספרנו את מניין המלקות – חמישים מלקות. כן! חמישים מלקות. מי שהוכרע במאבק הזה היה ה"שטובן עלטסטע". מתן המלקות הסתיים כאשר הנער המשיך לשמור על כבודו ולא להוציא הגה מפיו. אז התרגז הנאצי ועזב את המקום מכובס ומבוייש…
בעת ששכבתי על הדרגש שלי בצריף הילדים באושוויץ, ראיתי את ה"שטובן-עלטסטע", הולך עם צינור גומי להלקות מישהו. קפצתי לראות את מי מלקים. ה"שטובן-עלטסטע" ציווה על אחד הילדים לרדת מדרגשו. הילד ירד, התכופף, והחלו להלקותו, ספרנו את המלקות.
הילד לא בכה ולא נאנח, עברו כבר 25 מלקות שלושים, ארבעים! הרוצח הפך את הילד והסיף להלקותו על הראשו, על רגליו. ילד זה, שהיה בסך-הכל בן 14! לא הוציא הגה מפיו. לאחר שסיים הרוצח הנאצי את מתן 50 המלקות, עזב ברוגזה את הצריף שלנו…
הרמנו את הילד. סימן אדום גדול ניתן היה לאבחן במצחו. לשאלתנו למה ספג מלקות, ענה: "זה היה כדאי, הבאתי לחברי כמה סידורי תפילה". הילד ה"גיבור" השתתק, ובלא הגה נוסף קם ועלה חזרה לדרגשו…!
חנה אייבשיץ-איילנברג, "האשה בשואה"- ז', ע'מ 99 מתוך אינציקלופדיית שמע ישראל