הרב משה בירנבוים"ויביאו את המשכן אל משה" מביא רש"י את המדרש : שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים וכו' אמר לו הקב"ה עסוק אתה בידך נראה כמקימו ,והוא נזקף וקם מאיליו". זהו שנאמר "הוקם המשכן" – כידוע שקול קרש במשכן שקל בערך טון ושליש הטון. וציפוי הזהב שני טונות ושליש וביחד = שלושה טונות ושני שליש.
אך גם אם המשכן הוקם בנס ומאיליו ואין אדם שיכול להקימו נצטווה משה "עסוק אתה בידך, נראה כמקימו"- תתאמץ – תנסה – תפעל ומיד "הוא נזקף וקם מאיליו"
דהיינו משה שהיה בעל כח הרימו מעט ומיד היה נס וקם מאיליו.
ואף בזה התורה מלשון הוראה באה ללמדנו:
כל תלמיד וילד הוא משכן בפני עצמו כנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וגם משכן זה קשה להקימו. בכמה קשיים ולבטים ונסיונות עומד כל מורה וכל תלמיד כדי להקימו אבל תפקידנו וחובתינו לזכור "עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאיליו" וכמו שכתב בעל החובות הלבבות "ישתדל להוסיף מה שיש ביכולתו , ויכסוף לו בליבו, ויעלה אליו במחשבתו, ויבקש מה' לעוזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכולתו" אתה רק תפעל !! תתחיל!! "והבא ליטהר מסיעין בידו"
ואם נלך בדרך זו נזכה לברכת משה רבינו ""יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"
**
"תכין להם הדרך" – פוקדת התורה על הלווים להכין לרוצחים בשגגה הגולים לערי המקלט סימני דרך כדי שיידעו היכן מיקומם המדויק של הערים ולא יתעו בדרכם חלילה.
מלמדת התורה כאן יסוד חשוב: האדם כבר ניצב על חבל התלייה. גזר דין מוות הושת עליו. אולם גם אז כך פוקדת עלינו התורה, יש לפעול בקור רוח ובשיקול דעת מתון: "ברור לו מיתה יפה" כלומר: יהרגוהו בחופזה לבל יחוש עינוי מיותר. האדם הגיע לדיוטה האנושית התחתונה והאפלה ביותר עד שנגזר עליו דין כליה פומבי, כבר רואה הוא את אחריתו אז האם זהו האיש שאליו יש להתייחס בעדינות ומתינות קרה האומנם?
התורה משיתה על עבד החוטא בגניבה עונש עבדות בן 6 שנים. אבל דווקא שם בחיק האדון, מצטווה זה להרעיף עליו מכל טוב "כי טוב לו עמך" ואף את כריתו הבודדת יבכר לתתה לו והוא ינום שנתו בהעדרה. לכאורה עוד גנב שפל האם זהו המקום להביע לו פנים צהובות כל כך? מה פירושם ופשרם של דברים?
התורה מלמדת אותנו פרופורציה נכון האיש חטא בגניבה אבל זאת לא נחשבת לו אלא למעידה אין הוא "ילד רע" – "היה רע לו". כבר לימדנו הרמב"ם "יסוד מוסד: פנימיותו של היהודי זכה וצחה ללא רבב. במהותו, איננו דורש רק טוב אלא שיצורו החיצוני מושכו לעבר ביבים של אוב. זה לא הוא"
מכאן שאין לאבד רסן ולהתייחס אליו כאל טיפוס חסר צלם אלא יש לחקוק על לוח הלב כי הוא עודנו עוטה על עצמו את צלמו של האלוקים, ולא ניתן לעלוב בו ולהשפילו עד אימה. מינון יהודי – זה כל הסיפור.
ובעצם זה כלל ידוע בנפתולי החינוך : מעולם אל תתייג את ילדך!! גם אם כיזב או רימה אל תהפוך אותו ל"שקרן" !! הוא אמר דבר שקר – הוא לא שקרן. כי הוא לא חבר בכת השקרנים!!
הזהר נא, אב ומחנך יקר : בינך- תלמידך עלול להיוותר אם התווית השלילית הזו כל ימי חייו !! אל – נא תחטא בכפליים!!
התורה מתווה סימני- דרך גם לאלה ששפכו דם של איש סתמי. ולא, לא בגלל אופי הפעולה שנעשתה בבלי – דעת. זה לא לב העניין. מדובר בעניין עקרוני בעליל : לא ניתן לטשטש ולהמהם ערכים, אפילו כאלו הנראים חסרי-ערך, גם כאשר ידובר באדם שצריך לבוא על משפטו .