הרב משה שינפלדפרשת "כי תשא" מתארת את ירידת משה מהר סיני, כשבידו שני לוחות הברית. כשמשה ירד וראה את העגל אשר עשו בני ישראל, הוא הבין שהם אינם ראויים עדיין לקבלת הלוחות והחליט לשוברם. כיצד הלוחות היו נראים? מתארת התורה כך: "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טו-טז).
נעיין בפרטים לאור דבריו של רבי שמשון רפאל הירש בביאורו לפסוקים אלו, ונראה כיצד צורת הלוחות משמעותית לחיינו.
הפרט הראשון הוא: "לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים". בפשטות, כוונת התורה לשני פרטים. א. הכתב לא היה חרוט על האבן עד עומק מסוים בלבד, אלא מפולש מצד לצד. זו הכוונה "כתובים משני עבריהם". ב. בדרך כלל, כאשר יש כתב בצד אחד (בין כתב מפולש ובין כתב רגיל), ניתן לקרוא את הכתב באופן ברור רק מצד אחד, אולם בלתי ניתן לקרוא אותו מן הצד השני, שהרי מן הצד השני הכתב נראה הפוך (כמו שמעמידים כתב מול מראה). אולם בכתב שעל לוחות הברית היה נס – "מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים", כלומר, אפשר היה לקרוא את הכתב משני הצדדים בצורה נכונה וברצף תקין (תלמוד שבת, קד ע"א). זו כוונת הפסוק: "כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים".
התלמוד שם מביא אמרה נוספת, הנגזרת כתוצאה משתי הנקודות שהזכרנו: "מ"ם וסמ"ך שבלוחות, בנס היו עומדים". כלומר, כיוון שהכתב היה מפולש מצד לצד, יש שתי אותיות שאינן יכולות להתקיים ללא נס. אילו אותיות? מ"ם וסמ"ך. מדוע? משום ששתיהן אותיות סגורות לגמרי, כך שאם הכתב היה מפולש, החלק הפנימי לא יכול היה להחזיק מעמד, שהרי בדרך הטבע, התוך של האות היה צריך להישמט מהם וליפול ארצה.
אגב, זו הסיבה שהתורה קוראת ללוחות "לוחות העדות". הנסים שהזכרנו היוו עדות לכך שהלוחות היו כתובים באצבע אלוקים.
מה מסמלים כל הנסים הללו? מהי משמעות הכתב המפולש שהיה נקרא משני צדדים, ושל אותיות מ"ם וסמ"ך שהיו עומדות בנס?
הכתב המפולש שהיה נקרא משני הצדדים, סימל את ה"שוויון" בין משה והעם ביחס לאלוקים. כלומר. אם לוחות העדות היו כתובים מצד אחד בלבד, הרי שהאיש שעליו לקרוא באוזני העם את החוקים הכתובים עליהם, מעמדו יהיה בחזקת מעמד עליון ביחס אל העם המקשיב לדבריו. שהרי רק הוא רואה את הכתב ואת נוסח החוקים, והמון העם שומע באזניו את מה שהוא רואה בעיניו. במילים אחרות – הוא היה מצטייר כמתווך בין רצון הבורא לעם. וכן גם להיפך – אם משה היה מראה את הלוחות לעם באופן שהכתב היה מופנה כלפי העם, היה יכול להצטייר שרק העם חייב לציית לכתוב ואילו משה עצמו נמצא במעמד שונה. אולם לא כך היה! הכתב היה נקרא בשני הצדדים, לאמור – הכתב מופנה אל משה עצמו, בדיוק כפי שהיה מופנה כלפי העם.
באיזשהו מקום, מתבטל מעמדו של משה כמתווך, ומשה עצמו נכנס אל חוג העם. העם יכול לקרוא את הכתב באוזניו של משה, בדיוק כפי שמשה קורא את הכתב באזני העם. כעת, גם אם משה "ייעלם", התורה מתייצבת בפני העם ולעיני כל איש ואיש בכל רגע.
ביהדות אין מושג שיש מישהו מתוך העם שמעמדו הרם מאפשר לו "וויתורים" ביחס למצוות התורה. כולם שווים בפני השם.
המסר מעובדה זו הוא עצום: התורה פונה באופן בלתי אמצעי אל כל אחד מבני העם! כל אחד יכול ללומדה בכל רגע נתון, ואל לו לאדם לחשוב שהתורה מתאימה למישהו אחד יותר מאשר היא מתאימה לו. כל אדם יכול לקבל אותה באופן בלתי אמצעי וללא תנאים. התורה "נגישה", וניתן לחיות לאורה החל מרגע זה.
הפרט השני, שמ"ם וסמ"ך שבלוחות היו עומדים בנס, נושא אף הוא משמעות סימבולית מרתקת.
ביחס לכל סוגי הכתב, החומר נושא את הכתב. הדוגמא הפשוטה היא דיו על נייר. בלתי אפשרי לכתוב באמצעות דיו על אוויר. מוכרחים חומר שיכיל את הכתב, הן בכתב רגיל והן בחריטה. גם בכתב מפולש, מוכרח להיות חומר סביב האותיות, והחומר שמסביב יוצר את צורת האות. אולם בלוחות העדות, המ"ם והסמ"ך עמדו בנס. כלומר, האוויר החזיק את החומר. לא החומר החזיק את האות, אלא האות החזיקה את החומר.
המשמעות הסימבולית היא מדהימה. זו המהות העיקרית של התורה – "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". המילה חרות אינה כתובה עם האות טי"ת – "חרוט" מלשון חריטה, אלא "חרות", כך שניתן לקוראה גם מלשון "חֵרות" – בני חורין. זו כוונת דברי המשנה: "אל תקרי חַרות אלא חֵירות" (אבות ו, ב). תורת השם מביאה חירות אמתית לנושאיה. לא רק שהכתב של הלוחות אינו תלוי בחומר, אלא ההיפך – הכתב שולט בחומר ונושא אותו.
אדם מורכב מגוף ונשמה – "כתב וחומר". כשאדם מקבל על עצמו לצעוד בדרך התורה, הוא בעצם בוחר שה"כתב" שבו ישא את החומר שבו, ועל ידי כך הוא נעשה "בן חורין". "חורין" מלשון "חוֹר". אותו אדם נעשה "בן חורין", כלומר – הוא הבין את המסר של חורי הלוחות, שניתן לגרום לכך שהרוח תישא את החומר.
כל אחד מאתנו יכול להיות בן חורין.