הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
לאחר שציותה התורה על עשיית הכלים, המשכן, ומשיחת הכהנים כותבת התורה "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים" (פרק ל פס' יח), וצריך ביאור מדוע נכתב הכיור בנפרד ולא יחד עם שאר כלי המקדש, הארון המנורה והמזבח. וכן בפרשת פקודי כאשר ערך משה רבינו את חשבון הזהב הכסף והנחושת שנתרמו, לא הזכיר את הכיור.
ותירצו המפרשים (ספורנו; ריב"ש; חזקוני) שבכל כלי המקדש הייתה מטרה בעצם עשייתם אף בלא השימוש שהשתמשו בהם, וכגון הארון שלא היה בו כל השתמשות אלא שדין המשכן שיהיה בו ארון, ואף מזבח החיצון אע"פ שנצרך הוא לזריקת הדם ולהקרבת האימורים, דין הוא שאילו היה המזבח פגום בשעת שחיטת הקרבן, הקרבן פסול (זבחים נט א), לפי שיש דין במשכן שיהיה בו מזבח אף שלא בזמן השימוש המעשי שבו. אך שונה הוא הכיור שהכלי לכשעצמו לא נצרך, אלא שנצטוו הכהנים לקדש ידיהם ורגליהם במים טרם עבודתם בקודש, והוצרכו לעשות כלי שיחזיק את המים הללו ולכך עשו את הכיור. ונמצא שלא היה הכיור אלא כ"הכשר מצוה" להחזיק את המים ולפיכך נמנה בנפרד משאר הכלים. ואפשר שמשום כך לא הוזכר בחשבון בפרשת פקודי לפי שאינו בחשבון הנדבה של כלי המשכן (יעויין אברבנאל לח כא).
וראיה ליסוד זה יש להביא מכך שבכל כלי המקדש פרטה התורה תחילה את מידות הכלי וצורת עשייתו ורק לאחמ"כ את מטרתו, ואילו אצל הכיור התחילה התורה לאלתר במטרתו – שישמש לקידוש ידיים ורגלים. לפי שבכל הכלים מלבד השימוש בהם יש מטרה בעצם עשייתן ואילו בכיור כל יצירתו הוא בשביל שיחזיק את המים. ובכך מתבאר מדוע לא פירטה התורה בעשיית הכיור את מידותיו, לא ציוותה על עשיית בדים ואף אפשר ליצור בו פתחים רבים (יומא לז א), לפי שאין מטרה בעצם עשייתו אלא רק שיחזיק את המים וממילא כל זמן שהוא משמש לכך, אין נפקותא בצורתו.
אמנם, אחר שנעשה הכיור ודאי שיש לו דין של "כלי קודש" (יומא לז א; סוכה מח ב), ומעתה יש לשאול מדוע לא הזכירה התורה את הכיור בשעת המסעות (במדבר פרקים ג ד), ומצינו בכך ג' דרכים.
באבן עזרא ובחזקוני (שמות לה טז) כתבו "לא היו להם בדים והיו נשואים על העגלות". ולמדנו מדבריהם חידוש גדול. דהנה, ככלל, המשכן עצמו נישא בעגלות על ידי בני גרשון ומררי. ואילו כלי השרת – הארון השולחן המנורה ושני המזבחות, נישאו על ידי בני קהת. ועל בני קהת שנשאו את כלי המשכן נאסר להשתמש בעגלות, כמפורש בכתוב (ז ט) "בכתף ישאו", וכיון שחידשו שאת הכיור לא נשאו בכתף אלא בעגלות, משמע שאין הכיור חלק מכלי הקודש, אלא חלק מהמשכן.
ברמב"ן (שמות לח כא) ביאר שאכן הכיור נישא על ידי בני קהת ככל שאר כלי הקודש, אלא שלא נכתב במפורש אלא נכלל בכתוב "ומשמרתם הארון וגו' וכלי הקדש אשר ישרתו בהם" (במדבר ג לא). אלא שיש להעיר, מדוע לא כתבה התורה את הכיור במפורש שהרי אפילו כלים קטנים כגון המזלגות והמחתות וכדו' נכתבו בתורה. אולם, לפי מה שנתבאר שהכיור אינו אלא "הכשר מצוה" שיוכלו לקדש בו הכהנים קודם עבודתן, יש לומר שלפיכך השמיטתו התורה לפי שאין לו חשיבות עצמית כ"כ.
ובספר אוזנים לתורה (לה טז) ביאר בדרך מחודשת מדוע לא נכתב הכיור בזמן המסעות הגמ' (יומא לז א) אומרת שבן קטין (כך שמו) התקין "בוכני" לכיור. פירוש, כיון שהכיור הוא כלי שרת, וכל דבר השוהה בכלי שרת במשך לילה נפסל בלינה, ואין ראוי שישפכו את המים שהיו בכיור מידי בוקר, לפיכך התקין בן קטין "מוכני" שזה מעין גלגלת שעל ידה היו מורידים את הכיור לעומק האדמה, ושם היה הכיור מתחבר למי מעיין ולא היה נפסל בלינה.
והעיר האוזנים לתורה שתיקון זה הועיל לכיור שהיה במקדש, אך במשכן שלא היה מעיין תחתיו צריכים המים ליפסל בלינה. וחידש שנראה לו שהיו מטמינים את הכיור בבארה של מרים, וכיון שהיה הכיור מחובר למי הבאר לא היו נפסלים בלינה. וביאר על פי זה הטעם שלא הוזכר הכיור במסעות לפי שאכן הוא לא נישא בידי שבט לוי, אלא היו מניחים את הכיור בתוך בארה של מרים והיא הייתה מתגלגלת עימם.