חנוך לנער: פרשת תצווה

המעיל שלבש הכהן הגדול נועד לכפר על עוון לשון הרע. על שולי המעיל סביב היו מחוברים פעמוני זהב. כאשר היה הכהן הגדול לובש את המעיל ומתהלך בו, היו הפעמונים משמיעים קול. קולות אלו רומזים לכפרה על חטאי הדיבור והקול. סגולה מיוחדת היתה לפעמונים. בבוא הכהן אל הקודש, כפי שנצטווה על ידי ה', היה עוון חמור זה של דיבור לשון הרע מתכפר.

כך נאמר בפס' "ויתנו את הפעמונים בתוך הרימונים על שולי המעיל סביב בתוך הרימונים" והסביר רש"י בפרשתינו "בין שני רימונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל". וזה שנאמר "פעמון ורימון פעמון ורימון" – פעמון אחד בין שני רימונים. לשם מה נתון היה כל פעמון בין שני רימונים??

לפי שפעמון זהב רומז על דיבור טהור ודיבור של שבח, ואילו הרימון מסמל על השתיקה, רמז למה שאמרו חז"ל במגילה י"ח "מילה בסלע משתוקא בתרין", כי הפעמון כפר על חטא לשון הרע, על הדיבורים המיותרים ולכן לאת הפעמון המצלצל בין שתי הפעמונים השותקים.

בהקדמה לספר "מה אשיב" מובא הסבר על הפסוק "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים" לכולנו – הורים ונערים – קשיים, תהיות ומכאובים. אך לעיתים לא לכולנו יש את מי לשתף בהם, מלבד את הדף ואת העט. והנה משמעות המילים "כחיצים ביד גיבור" לכאורה תמוהה: אם לגיבור חיצים בלי קשת, מה יועילו החיצים שבידו? אלא, "הקשת" אותיות שתיקה, בגיל הנעורים הכי חשוב הוא ללמוד לשתוק, להבליג גם כשאתה מאד צודק. להביט קדימה גם כשהרגע מייסר כמו נצח. לצעוד, גם כשהדמעות מטשטשות הכל. השתיקה היא הקשת שתביא למעופם של החיצים אשר ינצחו את החיים!

"ואעבור עלייך ואראך מתבוססת ואמר לך בדמייך חיי ואמר לך בדמייך חיי ואמר לך בדמייך חיי" החוזה מלובלין היה מפרש פסוק זה כך: "דמייך" – מלשון דממה ושתיקה כפי הכתוב בתהילים "דום לה' והתחולל לו" שפרושו לשתוק ולהבליג מול הקשיים, הצרות והמשברים העוברים על האדם.      וזהו "בדמייך חיי" – שעל ידי דמייך – הדממה והשתיקה, זוכים לחיים.

וזה היה מעלת אסתר "אין אסתר מגדת…" תפסה פלך השתיקה, ואת זה למדה מהשושלת שלה – שאול המלך, בנימין, רחל, כמובא באריכות במדרש.

המהר"ל כותב דבר מעניין, בהקשר לדברי שלמה המלך "מוות וחיים ביד לשון" כשנסתכל על פני האדם נראה שמכל אבר יש שתיים – זוגות זוגות 'חברים' ואילו לשון יש רק אחת. אולם למרות שהיא בודדה היא עומדת בדיוק באמצע בין כל זוגות החברים, וזה יכול להיות מעלה עצומה אבל עלול להיות גם חיסרון גדול. אם הלשון מחליטה "לחבר" בין החברים הנה מה טוב, כלומר כדי לחבר שני חלקים נפרדים צריך דבק מאחד. הלשון יכולה להיות הדבק שמאחד בין הפרטים ולעשות שלום ביניהם. אולם מצד שני היא עלולה להיות הרסנית מאד – היא מסוגלת להפריד "ולחתוך" בין שתי אחים וחברים. הכל בידיים של הלשון – מוות וחיים, פרוד וחיבור.

גם בצורת הכתיבה רואים זאת – האות הראשונה היא ל' שהיא האות הגבוהה מכל האותיות והאות האחרונה היא ן' שהיא יורדת כלפי מטה. וזה דברנו, או שהלשון מעלה באמצעותה את העולם כולו מעלה מעלה ע"י דיבורים טובים או ח"ו להפריד ולהשפיל ולהוריד מטה מטה. באמצע יש את האות ש' שצורתה שלוש קווים – שתי קווים בצדדים וקו אחד באמצע. האחד שבאמצע – הלשון יכול או להפריד או לחבר ולתווך, זהו מהות הלשון.

גם במצבי לחץ צריך לשמור על שליטה עצמית לפעמים, מתוך סערת רגשות, כעס או עצבים, אנחנו פולטים מילים שעליהן אנחנו נאלצים לשלם מאוחר יותר בואו ננסה, ולו לרגע לחשוב לפני שאנו מדברים אם יש לנו ספק האם כדאי לומר דבר מסוים או לא – עדיף פשוט לשמור על זכות השתיקה. אמר פעם אדם חכם 'מעולם לא הצטערתי על דברים שלא אמרתי, אבל כן הצטערתי על דברים שכן אמרתי'.

המהות הפנימית המגולמת בשם 'אדם' היא "אדמה לעליון" כלומר, תפקידו וייעודו של האדם בעולמו הוא להדמות לפעולותיו ש בוראו ועל ה' נאמר בשירת הים "מי כמוך באלים ה'" ופרשו חז"ל מי כמוך באילמים ה'. ה' נקרא אילם משום ששומע חרפתו וראוה בביזיונו – ואינו מגיב מייד.

ועל כן, האדם הבולם פיו ושותק, ואינו מגיב על עלבונו, נעשה "אדם" תכליתי יותר משום שע"י כך מתקרב הוא אל פעולותיו של ה' וכך נעשה האדם לרוחני יותר, כי זוהי תכליתו בעולמו.

**

"ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרון את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון" – אהרון הכהן נשא אפוא את שמותיהם של בנ"י, לא רק בשמות שהיו חרותים על אבני האפוד, אלא גם בכך שכולם היו חרותים על לבו והוא נתן את לבו אליהם, מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום. ומתוך שהיה אוהב את הבריות, היה בכוחו להכיר את תכונת נפשו של כל אחד מישראל, לחוש את כאבו ועצבונו ולשמוח בשמחתו. ולא לחינם היו אבני השהם קבועות דווקא בכתפי האפוד, כדי ללמדנו בינה, שהאדם צריך להטות את כתפיו על מנת לשא בעול של חברו ולהשתתף עמו בצערו.

וכל תלמיד ואדם צריך להיות מתלמידיו של אהרון הכהן, להדבק במדותיו, לאהוב את הבריות ולהיות נושא בעול עם חברו, כדברי הלל "הוי מתלמידיו של אהרון"

גם בכלי המשכן אנו רואים את המידה הגדולה של נשיאת עול עם החבר, שכן על הכרובים נאמר "ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים" לא לחינם היו פניהם איש אל אחיו כי כאשר האדם מביט בחברו ומתבונן בו, הוא חש את כאבו, משתתף בצערו ונושא עמו בעולו

גם אצל משה רבינו רואים את המידה הזו כנאמר "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" שהיה משה נותן עיניו ולבו להיות מצר עליהם. וכך עשה בשעה שהגיעה למדין וראה את הרועים מגרשים את בנות יתרו. וכך נהגו השוטרים שהופקדו ע"י פרעה לבדוק אם עמדו במכסות של העבודת הפרך וכשלא הצליחו "ויכו  שוטרי בני ישראל אשר שמו עלהם נגשי פרעה" ובשכר זה נתמנו לזקני העם כי כך מדתו של מנהיג – נשיאה בעול עם חברו!!!

הסבא מקלם אומר שהרי ידוע שאחד ממ"ח הדברים שהתורה נקנית היא "נושא בעול עם חברו" ומידה זו נעלית וגבוהה יותר ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" מפני שהיא במעשה ממש, והיא המידה הראשית להנהגת כל מידות האדם. וכך היה מסביר כי הנושא בעול אינו כפי המורגל לחשוב שפרושו הוא להצטער בצערו של חברו ולרחם עליו, אלא הכוונה היא להרגיש ממש את צרתו ולהצטער עמו, כאלו לו בעצמו ארע הדבר. וכיצד יכול האדם להגיע לכך?? ע"י שהאדם מדמה בנפשו כאלו הוא עצמו עכשיו מתייסר באותם יסורים ח"ו, מדמיין לעצמו כיצד היה חש באותה שעה, כך בדיוק הוא צריך להשתתף בצערו של השני. וכדי להגיע למידה זו, צריך האדם להרגיל את עצמו באהבת חברים במעשה ובמחשבה, ואז יתעלה עד שיהיה נושא בעול עם חברו ממש.

הפלא יועץ מביא "שיהא נושא בעול עם חברו ולא יאמר שלום עלי נפשי ומה לי ולצרה הזאת, כי כולנו בני איש אחד נחנו, אחים אנחנו ואח לצרה יוולד, והעוזר יהיה אלוקים בעזרו ועליו יציץ נזרו"

וראיתי כת' שהאדם נולד באגרופים קמוצים ומת בידים פשוטות, מפני שבתחילה צריך האדם לקבל מהסובבים אותו את צרכיו, אולם כאשר הוא גדל הוא מעניק משלו את הכל לאחרים.

וכתב ה"מדרש שמואל" שבכלל נשיאת עול הוא האדם שנושא וסובל את מדותיו של חברו, ואף אם כבדות הן המידות… הוא סובל אותן ודן את חברו לכף זכות. ועוד הוסיפו שבכלל מידה זו היא לקבוע למוד בצוותא עם חבר שאינו ברמתו הלימודית, כדי לקדמו בתורה וע"י כך הוא זוכה גם שתורתו  מתקיימת בידו, ומי שלא עושה כן, משכח תלמודו כמובא במס' תמורה. וכן הדבר כאשר הוא מקשיב לסברת חברו ומתרגם את דבריו כראוי, כמובא בגמ' "תרגמא רבא אליבא דאביי" שרבא הסביר את שיטת אביי הגם שהיה חלוק עליו, והיה חושב ומהרהר שמא חברו צודק.

עוד בכלל המצווה הוא הסיוע לחברו בקבלת עול תורה ומלכות שמים כמובא ב"צעטיל הקטן" לר' אלימלך מליז'נסק שהאדם יספר בכל פעם לפני המורה לו דרך ה' ואפילו חבר נאמן, עמו הוא משוחח את אשר על לבו, כל המחשבות וההרהורים הרעים אשר היצר הרע מעלה בליבו, וע"י סיפור הדברים לחברו שנושא בעול עמו, הוא משבר את כח היצר שלא יוכל להתגבר עליו.