חנוך לנער: פרשת תרומה

"ויקחו לי תרומה"

מפרש רש"י – לי- לשמי. מקשים המפרשים הלא מצינו בחז"ל שאמרו 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה, בא לשמה' – ומדוע במצווה זו צוותה התורה דווקא לשמה? ויש לומר כי אף על פי שמצווה שלא לשמה גם כן נחשבת מצווה ומקבלים עליה שכר, כי אין הקב"ה מקפח שכר אפילו של שיחה נאה, אבל מכל מקום ממצווה שלא לשמה, לא יכולים להתקין מקום השראת השכינה כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כדי לבנות מקום להשראת השכינה, צריך לעשות לשמה דווקא בכוונה טהורה ורצויה.

מסביר ר' יעקב ניימן זצ"ל, מורו ורבו של אבי ז"ל שחז"ל אומרים "ושכנתי בתוכם" בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. פירוש, דעיקר המקדש והשראת השכינה, הוא בתוך לבו של כל אחד ואחד כמו שאומר השל"ה שכל צדיק הוא מדור לשכינה. אם כן מה צריך האדם? לטהר ולזכך את ליבו שיהיו המעשים לשמה בכוונה טהורה ורצויה, כי השראת השכינה לא תוכל להיות שלא לשמה, ואין שיעור לטהרת הלב כמו שאומר המסילת ישרים בפרק ט"ז 'שמי שיודע לטהר ליבו יותר, הוא המתקרב יותר למקום ואהוב יותר'.

על זה מתאים שירו הנודע של המשורר הקדמוני ר' יהודה הלוי המובא בספר "חרדים" – "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו. ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה"

ומביא בשם הסבא מקלם שספר כי כמה פעמים רצה הסבא לעשות איזה פעולה שתצמא חן בעיני רבו ר' ישראל סלנטר זצ"ל ואף פעם לא קרה שלא ימצא סיבה לביקורת על מעשיו, אם כן אמר הסבא, כמה קשה לעשות מעשים לפני הקב"ה שיהיו רצויים לפניו כמו שאומר המסילת ישרים בפרק ט"ו 'כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בי"ג נפה שכבר טהור לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על מזבחו העליון… אלא המובחר שבמעשים'. וזה מה שאמרנו כדי שהלב יהיה מוכן להשראת השכינה, דרושים מעשים טהורים וזוהי כל עבודתו של האדם כל ימי חייו להשתדל לעשות מעשים שיהיו רק לשם שמיים.

ומכאן פנה ר' יעקב ניימן לכל מחנכי הדור – גורל ילדי ישראל, עתיד האומה מופקדת בידיכם. דעו מה שיש בידכם לתקן במחשבה טהורה לשם שמיים ומה שעלולים אתם ח"ו לפגום בשמץ של פנייה עצמית וכוונה שלא טהורה.

והביא את התוס' במסכת חגיגה ט"ו על 'אחר' למה יצא לתרבות רעה? אבויה היה מגדולי ירושלים וביום שבא למהולי, קרא לכל גדולי ירושלים … ישבו והתעסקו בתורה, ירדה אש מן השמיים והקיפה אותם. אמר: 'כך גדול כוחה של תורה, אם התקיים הבן הזה, אני מקדישו לתורה' ולפי שלא הייתה כוונתו לשמיים לפיכך לא נתקיימו בו.  נורא ואיום הרעיון הזה המגדיר את הכוונה הזו, שאינה לכבוד ה' ובשביל זה יצא לתרבות רעה. אמר הסבא מקלם זצ"ל, הלא האב לא למד איתו תורה אלא הביאו לתלמוד תורה ובכל זאת אם כוונתו לא הייתה רצויה מכל שמץ לשם שמיים, כבר יצא הבן לתלמוד תורה, אם כן על אחת כמה וכמה, המחנך שלומד תורה עם הילד ויש בו איזה פנייה שלא לשם שמיים עד כמה הוא יכול לגרום שהתלמידים יצאו לתרבות רעה.

נוסיף שישנו עוד אופן מעשי להשרות השכינה וזה הבית היהודי – כאשר מנהיגים בבית את מדות החסד, עין טובה וקדושה, ואין שולטת שם מדת הכעס, הקב"ה משכין את שכינתו בבית זה ומתקיים בו "ושכנתי בתוכם" וכמו שהסביר ר' נתן גשטננר זצ"ל על דברי רש"י "וכן תעשו" – לדורות, שרש"י בא לרמוז שלשם הקמת דור ישרים מבורך צריך האדם לעשות את משכנו הפרטי כתבנית המשכן. בצרוף השולחן הרומז לגשמיות, יהיו כנגדו הארון והמנורה הרומזים על תורה וחכמה יחדיו תאומים.

ונסיים בסיפור על אחד מגדולי ישראל שהוריד את השקית זבל למיכל האשפה, וכשראה אדם שהתפלא מכך אמר לו " מדוע הנך חושב שיש במעשה כזה פחיתות כבוד. אדרבה, הרי בכל בוקר בבית המקדש, הפיס הראשון שנערך היה על זכיה זו, מי יזכה לתרום את הדשן. וכי מה היתה המלאכה שם, אם לא לרוקן את ערמת האפר שהצטברה ע"ג המזבח מיום האתמול?" שאל האיש בהשתוממות מה הדמיון בין פח זבל לתרומת הדשן? בין בית יהודי פשוט לבית המקדש מעון השכינה? השיב אותו גדול "אין הכי נמי, זוהי באמת עבודתינו כל הימים, שהבית שלנו יהיה בבחינת בית המקדש!!! וכשזוכים שהשכינה שורה בבית, והבית הופך לכעין בית המקדש גם הוצאת פסולת עבודת ה' היא…