חנוך לנער: פרשת משפטים

"למען ינוח שורך וחמורך"  – פירש רש"י "תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע , או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית (ולא יתלוש עשבים) אמרת, אין זה נייח אלא צער" (פירושו חבישה בבית אינה מנוחה לבהמה אלא צער לכן אף שעליו להמנע מלעשות בה מלאכות , יתן לה לתלוש עשבים)

ויש ללמוד מכאן כיצד לקיים המצוות בחכמת חיים ולא לעשותם בלא הבנה כי לולי הפס' הייתי אומר שנחבוש אותה בבית שלא תעשה שום מלאכה כולל תלישת עשבים אבל התורה "דרכיה דרכי נועם" ולימדה אותנו שהיא רוצה מנוחה ואילו לבהמה שביתה כזו מתלישת עשבים זה צער ולא מנוחה לכן פירשו שיתן לה מעצמה לתלוש רק שלא יעבידה מעצמו .

כלומר שיש להתאים את הדרישה והתביעה לפי ערך הנתבע. ואותו דבר כלפי הילדים לפעמים זה צער בעבורם לכולאם בבית או להכריחם ללמוד בבית המדרש וכד' כי בתקופתם צריכים הם למשחקים וכד' כדרך שהתירו לנערים לרוץ בשבת מפני שלהם נחשב הדבר כמנוחה אף שלמבוגרים נאסר הדבר שאינו "מנוחה" עבורם ומבטלים עונג שבת .

ומזה נלמד גם שאין להעמיס על ילד דבר שאינו מסוגל לכך ואינו לפי רמתו – כגון אם אצל המבוגר בזמן מנוחה דרכו לקרוא דברי אגדה וסיפורי צדיקים, אולם אצל ילד המנוחה זה שלא לקרוא כלום, אלא לשחק וכד' , ואם תדרוש ממנו לעשות את המנוחה כפי מה שאצלך נקרא מנוחה, לא יהיה זה מנוחה עבורו ותגרום לו רק להיפך..שתצערנו.

ואותו דבר בלימוד לא להעמיס על הילד לימוד שלא לרמתו, כי יכול חלילה להשבר, אלא בזמן הלימוד ילמדו בחשק ואהבת התורה, אבל בשאר הזמן יתן לו לשחק כפי חפצו . ובודאי גם דברי  הגמ' בכתובות נא שרב אמר לרב שמואל בר שילת (שהיה מלמד תינוקות) שמגיל 6 תקבל הילד לת"ת "והאכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כמו שור שנותנים עול על צוארו" זה דווקא כפי מה שמכיר בו רבו שיוכל לעמוד בו.

**

זוכרים אתם את המכולת השכונתית?? המוכר עומד ליד הדלפק ומשרת את כל לקחותיו , שומע את הבקשות והוא מושיט ואורז. אך בדקו ומצאו כי שיטה זו שהכל מתנהל על ידו מונעת את הרחבת העסק ומגבילה את סל הקניות – אך השיטה כיום – הלוקח עובר בין המדפים וממלא בעצמו את עגלת הקניות אך ראו איזה פלא הצריכה גברה . מסקנה – כשמעבירים ללקוח את השליטה הוא שוקע ברכישה.

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – לא אשר תלמדם או תצוום. מלמד אותנו רש"י שאומנם צריך להגיש את החומר ערוך ומוכן בהיר ונהיר לתלמידים , אך לאחר מכן לא נאמר כלל שהרב מלמד, הוא רק שם לפניהם , הוא מעורר עניין עד שהם יושיטו יד וילמדו בעצמם. כשמעבירים את כח הלמידה לתלמידים לאחר שהמלמד שם לפניהם כשולחן ערוך תעלה איכות הלמידה אם היא תעשה ע"י התלמיד בעצמו.

"תורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" – לפני הלימוד זו תורת ה' אך לאחר השקעתו והתאמצותו נהפך לתורתו. שהתלמיד הוא המורה של עצמו הוא מעיין ומשנן, חושב וחוקר  הוא חש שהתורה שלו. תפקיד המורה להעמיד את הסולם, אך על התלמידים לטפס וכאשר הם מטפסים יגיעו לגבהים בתורה ובמעשים טובים.

**

"כי תקנה עבד עברי" – מדוע בחרה התורה להתחיל את הפר' דווקא במצוות עבד עברי שמכרו אותו מפני שגנב? אומרים ר' יעקב ניימן ור' אליהו לופיאן , משל למה הדבר דומה? לאדם שהיו לו 2 בנים , ילד אחד מוצלח מאוד שעושה הרבה נחת ומנגד בן שהדרדר ח"ו עד שהגיע למאחורי סורג ובריח. אומר ר' אליהו לופיאן למי עיניו של האבא נשואות ועל מי חושב כל הזמן??? ברור שעל הבן השני איך מצילים אותו !!! לכן בחרה התור' באדם כזה שגנב ואין לו ממה לשלם . הקב"ה כביכול אומר זה הילד שאני כל כך דואג לו וכל מחשבתי נתונה לבן הזה שגנב איך אני מחזירו למוטב .

ואיך??? התורה מלמדת שמוכרים אותו ואומרים חז"ל שמוכרים אותו לאנשים צדיקים ויראי שמים , כדי שהאדם שגנב יראה דוגמה אישית איך מתנהגים , ולמרות שהיה גנב , אדונו הת"ח צריך לכבד אותו, ואסור להעבידו בפרך , ואם יש לו כר אחד צריך לתת זאת לעבד כפי שנלמד מהפס' "כי טוב לו עימך" עמך במאכל ובמשתה וכו' וכו' וכאשר הגנב רואה כל זאת שאע"פ שהוא גנב בכל זאת מכבדים אותו, זה מחזיר אותו למוטב, וזהו החינוך הנכון והטוב ביותר באמצעות הדוגמא האישית. שלמרות שהחניך לא בסדר אנחנו צריכים להתנהג אליו בצורה מכובדת (כמובן שצריך לזה כוחות) ולכבדו כראוי וזה מה שיעוררו לחזור למוטב .

ובמצבים כאלה תמיד נזכור את הפירוש לפס' בפרשתינו "מלאתך ודמעתך לא תאחר"- שהשל"ה הקדוש למד מכאן בדרך דרש יסוד גדול וחשוב בעבודת ה' לכל מצב: "מלאתך" – זהו רצונו של האדם, "ודמעך" – אלו דמעותיו. אם באמת הנך רוצה דבר, עד כדי כך שהנך מוריד עליו דמעות, בוכה ומתחנן לפני בוראך לקבלו, הרי ש"לא תאחר" לקבלו! אדם שרוצה באמת ומתחנן לפני בוראו לקבל סיעתא דשמיא – בוודאי יענה מן השמים!