הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות" (פרק כג פס' ב), והוא כלל גדול בדיני הפסיקה לילך אחר הרוב. ובגמ' (בבא מציעא נט) נחלקו רבי אליעזר וחכמים בעניין "תנורו של עכנאי" [תנור הבנוי חוליות חוליות היאך דינו לעניין טומאה וטהרה] שר"א מטהר וחכמים מטמאים. ומבואר שם שר"א התאמץ בכל כוחו לעמוד על דעתו כנגד דעת חכמים שהיו רוב כנגדו, עד שחכמים נידוהו. וברמב"ן וברשב"א פירשו שהחרימוהו [והוא חמור מנידוי]. שאע"פ שאמרו (ברכות יט א) שמנדים על כבוד הרב, ולא אמרו שמחרימים. אפשר שאמרו לו חכמים שקיבלו דבריהם מפי השמועה, ואעפ"כ לא חזר מדבריו, ואילו היה עושה כן בזמן הבית היה נחשב כזקן ממרא, ולכן החמירו עליו והחרימוהו. ויש להבין את הנהגתו של רבי אליעזר וכי חולק הוא על הכתוב "אחרי רבים להטות".
וידוע לבאר בזה, דהנה, בית הלל רבים היו מבית שמאי, ואעפ"כ מבואר בגמ' (יבמות יד א) שיש הסובר שבית שמאי המשיכו להורות להלכה כשיטתם למרות שהם המיעוט, דסברו דאין הולכים אחר רוב המניין אלא כששתיהן שווים בחכמה, וכיון שהיו גדולים ומחודדים מבית הלל, סברו שיש לפסוק הלכה כמותם אע"פ שהם המיעוט. ובמסכת אבות (ב ח) אמר ר' יוחנן אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם. וכיון שר' אליעזר גדול בחכמה מכל חכמי ישראל, סבר ר"א שהיה מתלמידי ב"ש (יעויין רש"י ותוס' שבת קלב ב; נדה ז ב) שהוא יכול לעמוד בדעתו כנגד הרבים.
אולם דבר זה עצמו צריך ביאור, היאך אפשר לחלק ולומר שהכלל "אחרי רבים להטות" נאמר דווקא כשכולם שווים ואילו כשחלק מהחכמים מחודדים ומופלגים בחכמה פוסקים כמותם אפי' כנגד הרוב, דאם כן כמעט ונתבטל הכלל ש"אחרי רבים להטות", דבכל אסיפת חכמים לא יוכלו להכריע בדבר עד שישקלו חוכמתו וגדולתו בתורה של כל אחד ואחד ורק לאחמ"כ יהיה ניתן להכריע ע"פ רוב, והוא דבר שכמעט ואינו אפשרי שהרי כל חכם וחכם יש לו איזו שהיא מעלה על חבירו, אם בחריפות אם בבקיאות ואם בסברא, ועוד שבדבר זה עצמו יכולים לחלוק מי הוא החכם והחריף יותר וכדו'.
וביאר בזה בס' באר יוסף, דאין כוונת הגמ' שחידודם וגדלותם בתורה של ב"ש מהווה סיבה בפני עצמה שיש להכריע כמותם כנגד בית הלל, אלא שכיון שהיו מחודדים ומופלגים בתורה, לפיכך ידעו להביא יותר ראיות והוכחות כשיטתם, כך שאם נסכם את הראיות שכל צד הביא לשיטתו נמצא שלב"ש ישנם ראיות מרובות יותר מב"ה, אע"פ שב"ה היו רוב במניין. וכן מדוקדק בגמ' (יבמות טז א) שאמר ר' דוסא על אחיו "והוא מתלמידי שמאי, והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עמו שלוש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת", ומשמע שכוחו הוא בהבאת ראיות יתירות. [ויעויין בגמ' (ברכות נא ב) שמבואר שם מחלוקת שהן ב"ש והן ב"ה הביאו ב' ראיות לשיטתם, ומבואר שם שב"ה דקדקו להביא ב' ראיות כדי שתהיה הלכה כמותם נגד ב"ש (אף קודם שהוכרע שבכל מקום הלכה כב"ה) לפי שכל הצד לפסוק כב"ש משום שהם רבים בראיות, אך במקום שב"ה שווים להם בראיות ובנוסף רבים במנין פשוט שהלכה כמותם].
ונשוב למחלוקת חכמים ור' אליעזר גבי "תנורו של עכנאי", דמבואר שם "אותו היום השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו", ומשמע שלא היה בידי חכמים תשובות כנגדו, אלא שהיה ידוע להם מסברא או בקבלה מרבותיהם שהלכה כמותם, וכדברי הגמ' "מאי עכנאי, שהקיפו דברים כעכנא זו [וברש"י, כנחש זה שדרכו לנוח כשגופו מעוגל וזנבו בתוך פיו], וטימאוהו", שאע"פ שר"א הקיף אותם בראיות ותשובות כנחש המקיף דבר מבלי להשאיר אפשרות להפריד ולחלץ הדבר ממנו, כך ר"א הכריע כשיטתו מבלי שניתן לפורכו. ואעפ"כ כיון שרוב חכמים החזיקו שלא כמותו פסקו לטמא. אולם ר"א כיון שראה שמתגבר הוא בראיות כנגדם עד שלא מצאו חכמים תשובות לסתור את דבריו, קם ועשה מעשה וטיהר טהרות שנעשו ע"ג תנור זה, כיון שאחז כבית שמאי שדין "אחרי רבים להטות" תלוי ברוב ראיות והוכחות.
אולם כיון שקיבלו חכמים שאין מתחשבים ברוב ראיות אלא ברוב מנין, ראו בהנהגתו של ר"א סתירה לכלל גדול זה ש"אחרי רבים להטות", ולא הייתה זו מחלוקת נקודתית אל מהותית וכללית האם לפסוק אחרי רוב מנין או רוב ראיות, לפיכך החרימוהו ושרפו טהרות לפניו, לפרסם הדבר שאין הלכה כמותו. ואפשר שעל כן קראו למחלוקת זו "תנורו של עכנאי" לומר שאע"פ שהיה לר"א ראיות כעכנאי, בכל זאת אין מנין הראיות קובע את ההלכה, אלא רוב מנין החכמים.
ובכך מתבאר מדוע דווקא רבי אליעזר מכונה "שמותי" כלומר מתלמידי בית שמאי [יעויין ירושלמי שביעית ט ו; תרומות ה ב; ביצה ד ז והובא בראשונים בשבת קל ב ונדה ז ב] והלא תלמידים רבים היו להם, אלא שהוא רצה להנהיג להלכה כשיטת בית שמאי, שהולכים אחר רוב דעות – נגד מה שהוכרע – שהולכים אחר רוב מניין [בשונה מבית שמאי שלא המשיכו לפסוק כדבריהם אלא כלפי עצמם אך לא הורו כן הלכה לרבים], ועל כן נמנע רבי יהושע לפסוק כשיטתו בענין אחד (יעויין נדה ז ב) שמא יעשו כמותו בדברים אחרים, שרצו חכמים להרחיק משיטתו של ר"א כדי לייסד כלל זה לדורות שלעולם "אחרי רבים להטות" נקבע ברוב מניין, ולא ברוב ראיות.