שורש כל הרע

חז"ל לימדו אותנו שהיסוד הראשוני לעשיית טוב הוא הכרת הטוב. הבנה שאין דבר בעולם שהוא מובן מאליו ויש להודות לקב"ה על כל דבר ודבר. כך למדנו במסכת ברכות שמי שאוכל ואינו מברך על המזון הרי הוא כגזלן. אדם המקבל טובה מאחר, בין אם האדם שנתן את הטובה עשה זאת מטעמים נקיים או מטעמים אנוכיים – על האדם המקבל את הטובה להכיר לו טובה אמיתית על שעשה.

והנה שתי דמויות באחרונה לימדו אותנו בדיוק הפוך – מהו כוחו של שורש כל הרע – חוסר הכרת הטוב או נכון עוד יותר לומר – כפיות טובה. אדם שכופר בתודה שעליו לתת, אדם שלא מצליח להבין שאולי הדבר שקרה היה מתרחש גם בלי עזרתו של אדם אחר, אבל העזרה של האדם שניתנה לו – ודאי סייעה לקידום המטרה. ושוב, בין אם מדובר באינטרסים אישיים או מתוך התנדבות נטו.

הדמות הראשונה שלימדה אותנו כיצד לא להתנהג היא ראש אחת המפלגות, שכאשר היה במצוקה משפטית גדולה מאוד, בשל שני תיקים ש"תפרו לו", קיבל סיוע משני ראשי סיעות חשובים – אריה דרעי ומשה גפני. שניהם נחלצו לעזרתו של ליברמן בטענות שנטענו נגדו ואף העידו לטובתו בעדות אופי. כך, בין היתר (ולא רק על סמך זאת) התמוסס המשפט וליברמן יצא באותו התיק נקי. לא עברו שנים רבות ואותו ליברמן פועל נמרצות כנגד החרדים ופועל כנגד שני חברי הכנסת שסייעו לו כל-כך. אבל אין זאת מפתיע.

והנה דוגמה נוספת קיבלנו גם השבוע מצעירה שהייתה כלואה מסיבות דיפלומטית ברוסיה בשל אירוע צדדי שבכל מדינה אחרת, כולל ברוסיה, לא הייתה נעצרת ונכלאת לזמן כל-כך ארוך. ברור לכולם שהמאסר הארוך היה חלק מתכנית דיפלומטית של הרוסים כדי ללחוץ על ישראל בנושאים שונים. וכולם התגייסו למען אותה צעירה – התקשורת חיבקה אותה בחיבוק גדול, החברים שלה עשו לילות כימים עבורה ובכל מקום נדרש ראש הממשלה לעשות כל מה שהוא יכול כדי לשחררה. והוא, תוך שהוא מפגין קור רוח ענייני לא התלהט, לא דרש, לא דפק על השולחן, לא איים בהחזרת שגריר (כמו שהציעו חלק מהכסילים האחרים). הוא פעל לאט-לאט מאחורי הקלעים עד שאילץ את פוטין להתמודד עם דמעות אמה של הצעירה, מה שכנראה שבר את הקרח בנושא.

אלא מה, שאחרי השחרור כתבה אותה צעירה תודה ענקית לכל החברים שלה, לכל אנשי התקשורת, ראשי הערים, והאישים המוכרים שפעלו עבור שחרורה. ואת מי "שכחה"? את ראש הממשלה. הוא-הוא אשר יכול היה לבוא אל פוטין, שלכל הדעות כיום הוא כמעט כמו מלך – ולומר לו את אשר היה צריך לומר ולהוביל אל שחרורה – הוא כלל לא נזכר במכתב התודה. וכדי להשלים את הרוע הבסיסי של אותה צעירה "נשכח" גם אדם נוסף שפעל לא רק לשחרורה, אלא לכל מה שצריך היה לדאוג שם ברוסיה הקרה – שליח חב"ד, אשר פעל עבור משפחתה ועבורה בכל יום ויום בשנה האחרונה, כדי להטיב במה שאפשר את כליאתה, דאג שלהוריה יהיה מקום ללון כשיגיעו לרוסיה הקרה, סייע בכל מה שהיה צריך מבחינה ביורוקרטית, נפגש עבורה עם מנהיגי העולם הנוצרי, ועם פוטין עצמו – הכול עבורה. וזו "שכחה" לכתוב לו תודה.

לא בעבור זאת פעל אותו השליח. הוא פעל כי כך התורה מצווה אותנו בפדיון שבויים. הוא עשה זאת כי יש יהודי אחר בצרה. וברור לכתחילה גם אם היה יודע שלא רק שלא יקבל תודה, אלא שאף יקבל נזיפות וקללות – הוא יפעל באותה הדרך. כי התורה שלנו היא אמת, והיא מצווה אותנו כיצד לנהוג, וכאשר אדם נוהג על פי התורה הוא עושה את כל מה שהוא יכול כדי לעזור ליהודי אחר בצרה, בלי קשר לשאלה מיהו אותו יהודי ולמה הוא באותה צרה.

אבל כשאין לך תורה – אתה לא יודע להכיר את הטוב באמת. אתה יודע לכתוב מכתב תודה של 700 מלים, אבל אתה לא באמת יודע להכיר את הטוב ולא באמת יודע להגיד תודה.

**

לא הפתיעה אף אחד פסיקת בג"ץ השבוע בשני נושאים חשובים – האחד פסילתה של מועמדת מטעם "הרשימה המשותפת" הערבית שהיללה את הרוצחת המחבלת מוגרבי שרצחה 35 ישראלים, ביניהם 12 ילדים. בשום מדינה מתוקנת אחרת בג"ץ לא היה מאשר לאותה חלאה שהללה את הרוצחת להיות חברת כנסת. כך, דופק בג"ץ עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל המדהים היה גלגול העיניים. חיוּת, הנשיאה, הייתה דעת מיעוט וטענה שצריך לפסול את המועמדת. היא טענה כך תמיד בנושאים אלה, ולכן היה ברור שכך תפסוק גם הפעם. אלא ש"במקרה" סודרו איתה עוד שני שופטים שדעתם תהיה שונה כדי להכשיר את השרץ. נזכיר שהמסדר את הרכב השופטים זו הנשיאה.

והחלטה שערורייתית שנייה הייתה בהקשר למתן אשרת פליט למשפחה של מסתננים לא חוקיים מחוף השנהב, מדינה שאינה מתקדמת בעליל. הטענה הייתה שאם ישובו לשם יפגעו בהם בצורה קשה. נכמרו רחמי השופטים המתוקים, שלא חסים על בחורי ישיבות או על כל מה שקשור ליהודים, והם הורו לתת אשרת פליט למשפחה. דבר שמסכן את המשך קיומה של ישראל, כיוון שאותה פגיעה עלולה להתרחש לרוב גדול של האפריקנים, וזאת למרות שפגיעה מסוג זה אסורה עפ"י החוק במדינות הללו. וכך בג"ץ תוקע עוד מסמר בהיותה של ישראל מדינה יהודית.

אבל אף אחד מהשופטים הללו לא באמת צריך לדאוג, כי אין להם אחריות על מה שהם קובעים. האחריות תיפול על הממשלה ועל הכנסת. הם את שלהם אמרו וזהו. אין להם אחריות לקביעות שלהם. בדיוק כמו שלפרקליט המדינה הקודם, שנזכיר שהעיד עדות שקר ומעולם לא נשפט על כך, באופן מפתיע, אין אחריות לשאלה מה קורה אם לא באמת קיים תיק ממשי בנושא של נתניהו, והמדינה? מה איכפת לו ממנה.

ולא סתם שמתי את כל הדמויות הללו תחת הכותרת "שורש כל הרע".