הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"ויאמר ה' אל משה רד העד בעם, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב וגו' ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו; ויאמר אליו ה' לך רד" (פרק יט פס' כא-כג). פירוש, לעיל (פס' יב-יג) הורה ה' למשה לצוות את העם שלא להתקרב אל הר סיני פן יגעו בו וימותו. ולאחמ"כ הורה ה' למשה לשוב ולהתרות בעם שנית שלא להתקרב להר פן ימותו. וטען משה שאזהרה זו למותר לפי שכבר הזהיר את העם מלעלות להר, והקב"ה לא השיבו על טענה זו אלא ציוהו שירד ויתרה בהם שנית.
ותמהו המפרשים מדוע אכן ציוה הקב"ה את עניין הגבלת העם פעם נוספת (יעויין ברשב"ם; רבנו בחיי; אבן עזרא; דעת זקנים ועוד). ואף בציווי משה כותבת התורה "וירד משה אל העם ויאמר אלהם" (פס' כה), ולא מצינו שהוסיף בציוויו דבר. אך ביותר יש לתמוה שפרשה זו של מתן תורה היא מעיקרי האמונה וכפי שכתב בחידושי הגרי"ז "כל הנאמר בפרשת בחודש השלישי (שמות יט) היא בכלל מעמד הר סיני ונאמרה בו אזהרה שלא נשכח אותה (רמב"ן דברים ד ט)". וכל פרשה זו נראית כעניין שולי, דמה בכך איפה ואיך יעמדו בני ישראל והאם להזהירם שנית או לא.
והנה, על הפסוק (דברים ל יט) "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים". כתב רש"י "ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך". וכשנדקדק במשל נמצא לכאורה שאינו דומה כ"כ לנמשל. שבעוד שבמשל לאחַר שהאב נתן לבנו לבחור נחלה, הוסיף ועזר לבנו לבחור בנחלה הטובה, הרי שבנמשל לאחר שהעיד הקב"ה על קיום המצוות "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב", והימנעות מקיום המצוות הרי היא "המוות והרע", איזו ידיעה הוסיף באמירתו השניה "ובחרת בחיים", והלא כל בר דעת מבין שיש להעדיף את הטוב והחיים מאשר מוות ורע.
והביאור בזה, דישנו הבדל מהותי בין מלך בשר ודם המורה את חוקיו, לבין נתינת התורה ע"י הקב"ה. דבעוד מלך בשר ודם אין לו כל עניין בטובתו האישית של האדם הפרטי, ומה לו אם האדם ינהג כדין ומה לו אם יעבור על החוק ויֵענש. אזי ביחס לחוקי התורה שונה הדבר בתכלית. שהקב"ה לא רק שנתן לנו את חוקי התורה המזכים אותנו בחיי נצח, אלא מתוך שאוהב את עם ישראל בתכלית האהבה, חפץ הוא עד למאוד שיזכו באותו טוב השמור להם לעתיד לבוא, והקב"ה בוכה על כל יהודי היכול לעסוק בתורה ולא עוסק (חגיגה ה ב) שמבכה את הפסד שכרו לעתיד לבא. ובשיר השירים מתאר שלמה המלך את האהבה העצומה שיש בין עם ישראל לקב"ה וממשיל את ישראל לרעיתו של ה'. ועומקם של דברים שכפי שהאדם נצרך לרעיתו, אף הקב"ה – כדי להוציא את מידת טובו מהכח אל הפועל – נזקק כביכול שעם ישראל ישמור חוקיו ותורתו ועל ידי כך יוכל להעניק את הטוּב והאושר הצפון לנו לעתיד לבא.
ונראה, שעניין זה רמזו חז"ל במה שמשלו את דברי הקב"ה "ובחרת בחיים" לאב שמוסיף לומר לבנו איזה חלק כדאי הוא לבחור. שכפי שבמשל עצם נתינת הבחירה לבן באיזו שדה לבחור עדיין לא מראה כ"כ את קשר האהבה שיש ביניהם, אולם אמירתו השנייה של האב שמוסיף ומגלה לבנו איזו שדה היא המובחרת ביותר מוכיחה שהאב לא רק נותן לבנו את הבחירה, אלא חפץ הוא שיקבל את היותר טוב. כך גם בנמשל, אמירתו השנייה של הקב"ה "ובחרת בחיים", מגלה שאין הקב"ה כמלך בשר ודם הנותן את החוקים לעם ואין זה מעניינו במה האדם יבחר. אלא הוא כאב שרוצה בטובת בנו, שלאחר שנותן לו את זכות הבחירה, אומר לו שוב מתוך אהבה "אנא בחר בטוב", לפי שהקב"ה חפץ בטובתן של ישראל.
נמצאנו למדים, שחזרה נוספת על הדבר מבטאת את האכפתיות של הנותן שמגלה בכך שרוצה הוא באותה בחירה. ומעתה מתבארת היטב חזרתו של הקב"ה על הציווי שלא לנגוע בהר, שדוקא משום שאין בכך כל תוספת על האזהרה הראשונה, הדבר מדגיש את אהבתו של הקב"ה לעם ישראל שחושש פן יענשו עם ישראל, וכפי שמדגיש בדבריו שמא יגעו בהר "ונפל ממנו רב" (פס' כא) ופירש רש"י "כל מה שיפול מהם, ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב", ומראה בכך את דאגתו לטובתן של ישראל. והקדמה זו נחוצה דווקא קודם מתן תורה שאין לגשת לקבלת התורה כציווי חוקים גרידא, אלא יש לידע שזוהי נתינה מתוך חיבת ה' ודאגתו אלינו שנהיה לו סגולה מכל העמים ומתוך רצון שנזכה בשכר העצום המצפה לנו לעתיד לבוא.