הרב מאיר אסטריק"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה" (פרק טו פס' כ) וכתב רש"י שנקראת נביאה כיון שהתנבאה על לידתו של משה. ויש להעיר, מה ראתה התורה לציין את עניין נבואתה של מרים על לידת משה בתוך שירתה על ההצלה מרדיפת מצרים. וממשיך הכתוב שהנשים שרו אחריה "בתופים ובמחולות" ופרש"י "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים". ויש להבין, וכי האנשים לא האמינו בה' והלא מקרא מפורש הוא "ויאמן העם וגו' ויקדו וישתחוו" (ד לא), ואף הקב"ה שיבחם "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב ב) שמכח אמונתם בה' יצאו למדבר בלא מזון (יב לט), ובמה שונה אפוא אמונתן של הנשים מאמונתם של האנשים. עוד דקדקו המפרשים בלשון הכתוב "ותען להם מרים", שמשמע שהייתה כאן אמירה לאנשים, ויש לידע מהי.
ובגמ' (פסחים קח א) "נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס" והביאו רש"י והרשב"ם לדברי הגמ' (סוטה יא ב) שבשונה מהאנשים, הנשים התאמצו עד למאוד להביא ילדים לעולם בתוך שעבוד מצרים. ואף בגזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" כשעמד עמרם וגירש את יוכבד, טענה לו מרים, שפרעה ספק גזירתו מתקיימת לכלות את העם ואתה ודאי גזרתך מתקיימת. ואף אצל יוכבד אנו מוצאים הנהגה זו, דכתב יב"ע (במדבר יא כו) דכאשר עמרם גירשה הלכה ונישאה לאליצפן בן פרנך וילדה לו את אלדד ומידד ולאחמ"כ שבה לעמרם. ויש להבין במה נתייחדו הנשים שדווקא אצלן מוצאים אנו את ההתאמצות להרבות נפשות בעם.
והביאור בזה, דכאשר עוסקים בטובתו של הכלל פעמים נדרשת מהאדם הפרטי הקרבה אשר לו עצמו אינה מועילה כל כך, אולם רק ע"י תרומתו של כל יחיד ויחיד ישנו קיום לכלל. וכגון העלאת מס למלך, שלכל יחיד בפני עצמו נראה שאין נתינתו משמעותית כל עיקר, ורק בצירוף נתינתם של כל היחידים ניתן לנהל מדינה מתוקנת. וטבע האדם להעדיף את תועלתו האישית המיידית במקום להקריב מעצמו ולגרום בעקיפין לרווחת הכלל. ובנקודה זו נתייחדו הנשים שבטבען עוסקות הן בטובת הכלל יותר מאשר בטובתן שלהן. ושורש הדבר, שתכלית בריאת האישה היא הנתינה והסיוע, הן בלבנות את אישהּ להוות "עזר כנגדו", והן להיות "אם כל חי" בהבאת ילדים לעולם, ולפיכך בראן הקב"ה במידות אלו שמוכנות לסבול ולהצטער בעבור הזולת, ורק מכח תכונות אלו מסוגלות הן לסבול צער ההיריון והלידה וגידול הבנים בשביל להעמיד דורות אחריהן, ומסוגלות לוותר על רווחתן הגשמית בשביל לשלוח בניהן ובעליהן ללמוד תורה (יעויין ברכות יז א).
והנה, בתוך שנות שיעבוד מצרים הנוראות, כאשר האדם חושב על תועלתו האישית ודאי שאין כל טעם בהבאת ילדים לעולם שרק יעמלו ויסבלו בעבור פרעה, ואפשר שעוד קודם לכן יוטבעו ביאור או ישוקעו בחומה, ולפיכך עמד עמרם וגירש את יוכבד שלא רצה ליגע לריק. אולם הנשים במצרים לא ראו את טובת עצמן אלא את טובת הכלל, וכפי שטענה מרים לעמרם אביה שאם כל עם ישראל יגרש נשותיו בוודאי שלא יהיה כלל קיום לעם ישראל, ורק ע"י שכל אחד יקריב מעצמו למרות הקושי האישי מובטחת הישרדותו של עם ישראל. ועמרם סבר וקיבל טענה זו מבתו וחזר ולקח את יוכבד, ומקיחה זו נולד משה רבינו מושיען של ישראל. ואפשר שכיון שמשה נולד ע"י השתדלותה של מרים, לפיכך היא זו שזכתה להתנבא על לידתו.
ולפיכך מצינו שכלי השיר הוחזקו דווקא אצל הנשים ולא אצל האנשים. לפי שהגברים הסתכלו על עצמם כיחידים, וכל יחיד בפני עצמו סיכוייו לצאת ממצרים קלושים, ולכן לא ראו צורך להחזיק בכל שיר. אולם הנשים המסתכלות במבט של כלל ובוטחות בהבטחת ה' שככלות הכל עם ישראל יגאל ממצרים, אזי בשביל אותה גאולה החזיקו בכלי שיר, שאע"פ שהן עצמן אפשר שלא יזכו להשתמש בהן, מ"מ הכינו את הכלים לכך שבסוף הגלות, יהיו מוכנים לרשות העם כלֵי שיר לשמוח בגאולתו.
והבדל זה בין תפיסת האנשים לנשים ניכר בזמן השירה, שהאנשים שרו "אשירה לה' כי גאה גאה" לשון יחיד, כיון שלא הרגישו אלא את ישועתם הפרטית. אך מרים הנביאה שכל נבואתה על לידת משה שרתה עליה כיון שהסתכלה על עם ישראל ככלל ולא כפרט, ענתה כנגדם וטענה "שירו לה' כי גאה גאה", שאין לכם האנשים להודות על הישועה הפרטית, אלא להרחיב את המבט ולהודות על הישועה הכללית. לפי שרק הסתכלות הנשים על עם ישראל ככלל ולא כפרט אִפשרה את הישרדותו חרף השעבוד הקשה, וכדברי הגמ' (סוטה יא ב) "בשכר נשים צדקניות, נגאלו ישראל ממצרים".